בוילה ענקית בצפון תל אביב שוכב אדם בן 24 על הבטן ורואה משחק
כדורגל בטלויזיה של 50 אינץ'. יש לו יד כרותה, קעקוע של צלב
קרס על המצח, ורקטום נפוח ומדמם.

הדבר היחיד הטוב שיצא מהטיול הזה שלו זה תיבת העץ של הג'אראס
המשובח שהוא הבריח בדואר הדיפלומטי (אבא של רוני הוא דיפלומט,
עוזר שני לשגריר או משהו כזה). אבל את הג'וינט האחרון גלגלנו
שבוע שעבר, ועכשיו אין יותר ג'אראס. יש רק איזון.

נותרו לי אולי דקות ספורות בכדי שהשמחק יתמלא עד הסוף אבל הוא
נתקע במקומו ואני לא יודע מה לעשות. מידי פעם אני דופק על
דפנות השפופרת, מנסה להסב את תשומת ליבם אלי אבל הם מתעלמים רק
באים ומשחררים את כל מי שהשמחק שלו התמלא.

I hope that each and everyone of you, who read this story
will find his one and true love...

אני כאן תקוע באופן זמני, בלי יכולת לזוז
ארבעה קירות מגבילים אותי
שישה חלונות משקיפים לבחוץ

דמיינתי שיש לי גג נפתח ואני יכול לשאת מבטי אל השמיים, אבל
בתכ'לס נשאתי מבטי לעבר הגג של הפיאט אונו המזדיינת שלי, כמה
אומללים חיי, חשבתי לעצמי באותם רגעים, אפילו טעויות מטופשות
אני לא מצליח לעשות כמו שצריך.

לחצתי על הכפתור האדום, והחזאי שבתוך קופסת הפלסטיק עם המגעים
דיבר על חזית אקולוגית. משהו כזה שיגרום לחודש הקרוב להיות
גיהנום, עם ארבעים מעלות בצל ורוחות מערביות שנעות במהירות של
מאה עשרים קמ"ש. הוא המליץ לאטום את כל החלונות בפלסטיק בעובי
כפול ולא לצאת מהב

כל תחנות הטלוויזיה היו שחורות. אפילו CNN . מבולבל מצאתי עצמי
בתוך המכונית. נוסע ברחובות חיפה ללא סיבה ברורה. מכוניות
מפוזרות בכל המסלולים. כולן נטולות נהגים.

סדרת רישומי רגש

בכל אופן אני חייב לשנות את הסוף. צריך סוף מתוחכם יותר.
אולי אני פשוט יקטע את הסיפור וישמיט את הסוף שכתבתי.
זה אולי מתוחכם ובלי פואנטה ברורה מידי, אבל חלק יבינו את זה.

גם היום דני בא הביתה ורצה לכתוב סיפור אבל לא היה לו על מה.
באותו יום לא קרה לו כלום.
על מה הוא כבר יכתוב ? על הקפה שהוא שתה בבוקר?
על העבודה המשעממת או על הקניות? על השקאת הגינה ?

רק בלבנון יכולתם לראות עצים מסוממים

היתה לי פנטזיה אז, למות בגיל 28 מסרטן הגרון. ככה שאני לא
אוכל לדבר, מה שישמח הרבה אנשים, וגם כדי שכולם יגידו שהם
מאשימים את הסיגריות. אבל הפנטזיה נשארה בגדר פנטזיה.

שכבנו על קו המים. הוא על החול, ואני חלקית עליו. מסביבנו רק
רחש הגלים, שריקת הרוח, תנועת החול הרך תחת גופינו.
ליטפתי לו את הבטן לאט ובעדינות, הוא ליטף לי את הגב.

כשמילותינו יהפכו לגוף
הזמן יעצור מלכת.
ודפי ההסטוריה יפלו
כעלים מוכי שלכת.

משתעממת, מזה משתעממת. תחת משתעממת. בא לה לזרוק סכין על כל מי
שעובר לידה, ובא לה באנג, אבל כואב לה הגרון כבר מרוב עישון
והיא הבטיחה לעצמה להפסיק. כן, בטח.

שואפת בעצלות את הטבק הדחוס, מנסה להיזכר בשמו, לשווא.
הוא נע במיטה, מתעורר. מביט בי בעיניים מנומנמות ומחייך חיוך
עצל. הוא קם ומתיישב לידי, סרחון הלילה בפיו