משה:אבא שלי חושב שהוא נייר טואלט וכשמישהו מוריד את המים הוא
מתחיל לצרוח.
שוקי:דומה לאבא שלי.יש לו זכרונות רעים מויאטנם.כשהוא רואה
ויאטנמי ברחוב הוא מתחיל למלמל:"הזוועה,הזוועה" ומפוצץ אותו.
משה:אבל אבא שלך לא היה בכלל במלחמה!
שוקי:כן,אבל הוא ראה סרטים!

צוייר באיירבראש

היא צעקה לו:"כושי, די להרביץ לשוקי". לי לא קוראים שוקי, אתם
מבינים, שוקי הוא בטח חבר אחר שלה שהיא מסתירה מהכושי.
לא רציתי להפליל אותה ושהכושי יגלה שיש לה עוד חבר אז השבתי:
"שוקי? לי לא קוראים שוקי! שוקי זה בטח חבר אחר שלך". הכושי
התעצבן והתחיל להכות בה.

אין לי שום סטטוס בעולם התחתון,
בקושי יכול להיות מפעיל בובות בתאטרון
שבע שנים עברו כמו כלום,
לא רוצה להעיר את הענק הרדום

פונה אל שדרות האומללות
ומטפס על מגדלי העליבות
חושב לקפוץ אבל מפחד
אפילו הפתרון הקל ביותר קשה מידי בשבילי

נסעתי הביתה על 120 כל הדרך. פתחתי את הדלת של חדר השינה,
זרקתי את אישתי על המיטה וזיינתי לה את המוח. את כל האגרסיות
שהצטברו לי בקורס הזה הוצאתי על אישתי

כך אומרים לי כולם

"הדרמבוי הוא ליקר סקוטי שמבוסס על וויסקי ודבש, אבל לא סתם
וויסקי, זה חייב להיות וויסקי סקוטי משובח שמיוצר משעורה שגדלה
בסקוטלנד ובלה בלה בלה"...

ציור ראשון בPAINT של WINDOWS.

אישה עומדת במחלקת הקפואים של הסופרמרקט השכונתי ובוהה בעוף
קפוא. בידיה היא מחזיקה סכין ומזלג ממחלקת כלי הבית של אותו
סופרמרקט.

"קצת סרטן עוד לא הרג אף אחד", חייכתי חצי מטושטש מהרדמה לאימא
שלי, שלא הפסיקה לבכות. פעם היא סיפרה לי, הרבה אחרי שחליתי,
שאם אבא שלה לא היה נהרג בשואה, אז בטח הסרטן היה גומר אותו.
שזה תורשתי. אני רק חייכתי ואמרתי "אז חבל שנגמרה השואה", והיא
לא נעלבה

גם זה שבחוץ,
גם זה שבפנים
מביטים מהצד ,
לא מבינים
כל העסק נראה להם לא רציני

גם אני עף, עוזב,
כמו הציפורים בחורף.

' אהובתי היקרה... וורוניקה שלי, למה נכשלתי, למה לא הצלחתי
לעזור לך?! הכל קרה באשמתי... הכל קרה באשמתי... אני... מודע
באשמה... אני... הרגתי אותך...'

זה לא שהסנדביצ'ים של קרלו יותר טובים משאר הסנדביצ'ים בעיר,
הם אפילו די ממוצעים הם גם לא יותר זולים ואפילו לא יותר
משביעים מכל סנדביץ' אחר אבל כמו קרלו גם הסנדביצ'ים והאנשים
שקונים אותם הם איזושהי תזכורת יום יומית לניצחון...