כשמאיר גנב את המכונית של "חרק-ירי", החברה להדברת החרקים, הוא
לא העלה על דעתו שהוא גונב בעצם מכונת זמן. ממש כמו בסרט
"בחזרה לעתיד". מכונית שנוסעת בזמן.

באותו הרגע הבנתי כמה שאנחנו מיותרים, מי ירצה לגנוב מכונות
למינציה? וגם אם ירצה איך יעשה זאת? ואם ימצא דרך לעשות זאת
למה לי להפריע לו? בשביל עשרים שקל לשעה? ואם הוא מביאים לי
מאה לשעה, אז הייתי מסתכן? כיביתי את הטרנזיסטור וחזרתי לבוטקה
שלי.

חוברת מספר 5

השמש כבר מזמן לא מציקה לי, מהסיבה הפשוטה שהיא שקעה, ועדיין
לא לגמרי ברור איפה אנחנו, אבל אם לדבר בכנות, אני די נהנה
מהעובדה שאפשר ללכת לאיבוד כל-כך בקלות, אני די נהנה שאני בעצם
פה, אבל לא, כי אני לא ממש יודע איפה זה פה.

הם באמת מופיעים מתוך האוויר. וזאת בדיוק הסיבה שהם הגיעו לכאן
בטעות. אם חללית שלנו טועה בניווט היא תגיע נגיד לנטיפים א'
במקום לנטיפים ב'. אבל אצל החארות הכסופים האלה, טעות קטנה
בניווט יכולה להביא אותם לכל מקום ביקום המזויין.

מזל תאומים בגרסה שלי

'אני לא מקבלת את הבולשיט שלך ג'ו, אתה בטח אחד מהם.' 'אחד
ממי?' שאלתי, ועל זה היא ענתה, 'אתה יודע טוב מאוד אחד ממי.
הבחורים האלה שבאים לכאן כדי לצוד אותנו.'

ציונה לא מבינה למה הוא מתנשף אם הוא רק יושב על ספסל. אולי זה
ככה אנשים זקנים? חושבת ציונה. כי אצל ילדים זה לא ככה. ילדים
מתנשפים רק אם הם רצים או משתוללים.

בתום עונת הגשמים הפטריות צצות בכל רחבי בת-ים, הן מופיעות
בשלל צבעים וצורות בין אריחי המדרכות, בצדדי הכבישים, בגנים
הציבוריים, לכל פינה יש את הפטרייה שלה. בתום עונת הגשמים קשת
ענקית נפרשת מראשון עד ליפו, מאירה על הטיילת, על האמפי ועל
הילדים...