אין מה לפחד
תחייך, זה כדאי
תרגיש איך זה חי
סמוך עליי
ועל אמא שלך גם
היא אישה רגישה

גיליתי משורר שכותב טוב ממני.

לא רק שכותב טוב ממני, איני יכול
להסביר במה.

כל מה שמיכאל רנגר רצה בחיים היה כלב. אולי זה היה בגלל שלא
היה לו אח גדול, או אח קטן, או אחות (לא חשוב איזה גודל).
מיכאל היה מוכן להסתפק בכל כלב, אפילו לא כלב גדול, או אמיץ
במיוחד, כזה שרודף אחרי כל חתול שמעז להראות את קצה שפמו
ברחוב. רק אחד כזה שילך אחריו

"ילדונת יפה",
כך קורא לי הגנן הערבי שלנו.
אני רואה כיצד הוא מסתכל עלי
מתחת לבגדים

וניסינו לחתוך, הפעם עם מסור קטן ומחליד, והאהבה, רק נפצעה קצת
בקרום למעלה, אבל חוץ מזה, כלום, "גורנישט", כמו שאימא שלי
הייתה אומרת.

מתחשק לי לתחוב את ראשי בפתח גן שולה
הנה ילדה שדומה לי
לחייה תפוחות ושמלתה פרחונית
אני ניגשת ואומרת לה
"יש לך תווי פנים חלביים"

לקלף לך בננה סימטרית צהובה,
וברקע שיר השירים.

הקהל יקום על רגליו
הקהל יפשק את שפתיו
הקהל יפשיל תחתוניו
הקהל יגנח בתשוקה.

איך
לא תוכל לגעת בי
מהתחשבות
פחד
או גועל.

היא הורידה את החולצה
ואמרה אני אני,
לחשתי לה אני אני.

מהרגע הראשון שראיתי את ליאת ידעתי שהיא עשתה ניתוח בשדיים. זה
לא הפריע לי. אני טיפוס של תחת בכלל.

זוכרת את השיר ששרתי לך
זה שהרוח ליוותה בשריקה
זוכרת, אמרת שרע לך עכשיו
אמרת, אני זוכר ששיקרת

הוא הוציא מהתיק שעון-יד. אמיתי, של גדולים, והחזיק אותו בידו
הפשוטה, תלוי מן הרצועה, רחוק מגופו.
זה היה שעון שעון. שבע-עשרה אבנים בטח.
"בוא נראה אותך קולע בזה", אמר לשני.