אלה נכנסה יום אחד לקליניקה והודיעה לי שהיא אלוהים. לא בגלל
שיש לה כוחות מיוחדים, או חזיונות משונים או כל דבר כזה, היא
פשוט קמה בבוקר והבינה שהיא אלוהים.

ואני אמצוץ לך, בהתחלה לאט, מרטיבה קצת, יונקת מעט, אבל אחר כך
אתה תפרע לי את השיער ותתפוס קווצה עבה ממנו, תגלגל על כף ידך
ותמשוך את הראש בכוח ישר לאגן ותכניס לתוך פי את הכל.
ואני אבלע ואשתוק. אני לא אסרב ולא אמחה. כמו שעשיתי פעם,
כשהתעללת בי

לדעת שאתה, עצמך,
ויש בך יותר ממה שאתה יודע.
לדעת ולהבין.

את לא מתקשרת
ואני מנסה להסביר
את לא מבקרת
ואני לא מבין
את לא מנשקת
וממשיך להאמין...

נורא רצית שאני אכתוב לך שיר, סיפור, משהו.
אתה כותב סתם, אתה כותב לחברים, לברכות יום-הולדת. אתה כל הזמן
כותב. תכתוב משהו בשבילי.
זרוק איזה "אני אוהב אותך", עם איזה "לנצח תמיד". אתה עושה את
זה כל כך יפה, תעשה את זה בשבילי.

אני לא אוהב שאת רוצה אותי,
רק כשאת צריכה,
מחבקת אותי עד מתי שמפסיקה,

עוטפת אותך בבדי תלבושותיי
תוחבת בפניך תחתוני
מכה בך בנעליי
חונקת אותך בגרביוניי

מה לך ג'סמין סנט קלייר
למה תחפשי זרגים כה רבים
לרוב הנשים אחד או שניים מספיקים

"תצייר לי שיר", היא מבקשת.
"שיר?", אני שואל.
"אבא, אני רוצה שתצייר לי שיר שאני הכי אוהבת בעולם", היא
עוברת לתחינה.
"מתוקה, שיר אי אפשר לצייר", אני מאמץ כמה תאים אפורים ומנסה
לחפש דרך להביא את הילדה על סיפוקה.

אני
תמיד גומרת.

שמונים אחוז
לא,
אבל אני
מהעשרים.

אופיר שיודעת לזיין את השכל
כל כך טוב
וכל כך חזק

ואילו.
ככה סתם, יום אחד
הופעת ושאלת, למה?

ביקשתי ממך
לצלם אותי מביטה בך

תגיד לאחת שתהיה אחרי
שלא תאהב אותך יותר מדי

ידך מפסלות
את גופי בלטיפות
עורך כמו משי
כמו קטיפה
את עדין יפה...

שאני שמחה פסיק
אני מחייכת פסיק

בחוץ השמש זורחת, ולמטה, על הדשא, חברה שלי ערומה. עשרים ואחת
ביוני, היום הכי ארוך בשנה. אנשים שעוברים ליד הבניין שלנו
מסתכלים, חלק מהם ממציאים אפילו תירוץ להעצר

אני חושב שמשהו אצלי במחשב נידפקק. כנראה שזה אפילו לא המחשב,
שזה סתם המיקקלדת.