תקופה הזויה, כתבתי לך,

לריצודיהם האדומים של האורות,

חלום בלהות עם בועות של סבון

הם מצפים ממני שאתחיל לדחוף מרפקים. הם טוענים שזו הדרך היחידה
להגיע לאנשהוא היום. אני דוחף. אני ממרפק מימין, אני ממרפק
משמאל. אני שועט. אני דוהר. אני מכניס מרפק לאישה שיושבת לידי
באוטובוס.

הם רוצים לגעת
במה שאינו מתקיים
רוצים ללטף את הפרצוף היפה שלך
בחושך

שלא תאמר דבר
גם לא לטיפה , אם אפשר
מבקשת ממך
כלום.
שקט.

הזמן עמד מלכת בלילה ההוא
קור חדר מתחת לסדינים
והתפשט אל מרחבי הגוף,
היתה זו אהבה של
חדר מתים,

הנרקיסים האדומים בעונת הנדידה
שינו את צבעם.
מה שציפורים יכולות לעשות.

תהיה שייך לאנשים.
אין לך דרך אחרת...
אין לך במה להלחם...
גם איו לך סיבה.

- "This is the end"
הוא זועק
בתשע וחצי שעון קטמנדו

רציתי פעם לצייר צפור
או לפסל אותה באבן
עם מקור מושלם וכנפיים פרושות
ועמלתי עליה בדמעות ובכאב
אך לא היה בי את הכשרון
אינני אמן.

והכי מוזרה היא תחושת הבטן
הכמו רעבה כמו פוחדת
של קשרים שמתנתקים כאילו
הרגע בותק חבל הטבור
וצריך להתחיל לאכול לבד
מאיפה היא באה פתאום?

תשתה את זה, היא אומרת לי.
בכוס יש נוזל שחור עם יצורים קטנים, שדונים, ששוחים בו.
זה בשבילך, אני הכנתי... היא מסתכלת לי בעיניים, במבט מחייך.
אני חייב?

יש לנו צורך בנצח, ידידיי
צורך בנצח רגעי רכוב על מחשבה הרה

במדבר לבן לבן......

את מלטפת את השערות שצומחות מהחזה שלי
כמו היו ראשים מורכנים של חתולים.

אמנות המין...
רישום ש/ל

סליחה, אולי יש לך קצת רעש?
רעש, עם קרח וקצת ויסקי?
כמה עולה רעש בעיר הזאת?
יש לכם רעש טוב? חזק?

אם היינו יכולים רק פעם אחת
לנער מעלינו את שנותינו היפות
ביחד. להתקלף לזמן קצוב מתחת
עול הזכרונות. להטיח בקירות פיסות
מתקתקות מיושנה. להתכסות
בוילון של קטיפה