הטיחו אותי בקיר
הכי חזק שאפשר
השמיעו לי את מנגינת עצמותי
נשברות

תן לי לעמוד עם גבי אלייך
את אומרת
-אבל לא אראה את עינייך-
תן לי להתכופף
את אומרת...

הימים, כמו עלים מתעופפים ברוח, שטים להם מול פנייה האדומות של
אנה. הבתים העגומים מקיפים אותה, הזכרונות, העננים, העורבים
בצמרות העצים.

הדרך בה אתה נוגע מוטעת
מעדיפה משוררים במיטה שלי, פילוסופים
על פני אנשי מחשבים

אתה יכול להתחתן אתה או לחנוק אותה. בידיים או ירח דבש בהוואי.
בכרית או ירח דבש בקאריביים.

צחוקה מהדהד בחדר הטלוויזיה, מתערבל בקולות ספרדים שבוקעים
מהמרקע. יום אחד הוא יקום בבוקר, יתחוב תחתונים וחולצת כותנה
בהירה אל תוך תיק קטן ולא ישוב יותר. הוא יודע את זה.

רוץ עכשיו, רוץ הרגע. רוץ כי הריצה היא הדבר האמיתי. הריצה היא
האמת היחידה. שחרר את הגוף שלך, תן לנשמה שלך לעוף, תן למלח של
הים להתיז לך על כפות הרגליים. המחשבות יתרוקנו מעצמן. רוץ. אל
תחפש במילים משמעות, חפש אותה בנשימה.

אתה יודע שלעולם לא תהיה בתוכי
אז אתה נדחק חזק יותר
כנגד

הוא אהב לשבת על המעקה ולדעת שבכל רגע הוא יכול לעשות טעות אחת
קטנה ולאבד את הכל. זה היה המרד היחיד שיכל לו, והוא לא התכוון
לוותר עליו בכזאת קלות.

תקופה הזויה, כתבתי לך,

לריצודיהם האדומים של האורות,

חלום בלהות עם בועות של סבון

הם מצפים ממני שאתחיל לדחוף מרפקים. הם טוענים שזו הדרך היחידה
להגיע לאנשהוא היום. אני דוחף. אני ממרפק מימין, אני ממרפק
משמאל. אני שועט. אני דוהר. אני מכניס מרפק לאישה שיושבת לידי
באוטובוס.

הם רוצים לגעת
במה שאינו מתקיים
רוצים ללטף את הפרצוף היפה שלך
בחושך

שלא תאמר דבר
גם לא לטיפה , אם אפשר
מבקשת ממך
כלום.
שקט.

הזמן עמד מלכת בלילה ההוא
קור חדר מתחת לסדינים
והתפשט אל מרחבי הגוף,
היתה זו אהבה של
חדר מתים,