לכתוב אותך לאחר לילה בלי שינה
לדמיין אותך בין טיפות זיעה
בין ירכיים מרטיטות
בג'ינס צמוד (שלי)
להרגיש אותך (שלך)
רוצה אותי עד כלות.

היא עמדה מולי בשמלת אביב עמוסת הקשרים והטיחה בי את הטון הזה,
שהוא קצת מבין, מעט מתנשא, אבל בעיקר היה מעליב. ישבתי על
מיטת הנוסטאלגיה הזו, ונתתי להן לזרום.

אני מלאה בכעס שמהר מאד יתנדף, וישאיר לי מין טעם מר, כיווץ
בחזה, ורק נשימה מאד עמוקה תרפא לי את האי נוחות. זה מה
שהשארתם לי , אי נוחות.

בדקויות תיארת
לי אותו
נשבר
נשפך
נקצץ
מבעבע.

אתה רואה מולך תמונה של כוכבת קולנוע משנות הארבעים, שיער רך
מסודר מתולתל בקצוות וחלק למעלה. אתה רואה אותה- אותי- אותה
יוצאת מהמכונית השחורה, מדלגת בקלילות בשמלת ערב לבנה, אתה
שומע קריאות הערצה, מחיאות כף.

ולא משנה אם יש לך כלב או מסטיק שאולי תדביק אותו אחר כך מתחת
למושב, או חרא טרי או יבש דבוק לסוליות הנעליים, הנהג תמיד
יחייך אליך כשהוא מחזיר את העודף

גופי נטוש בהפקרות
לאן את מובילה?

שתי עבודות וסיפור שצונזר

אני קורא לזה פחד.

ראיתי את חוסר האונים הזמני
של גורי לביאה

ומה אם אנחנו בכלל לא קיימים,
אלא בדימיונו של ילד רך,

חייבת
להיות מילה

במהלך השבועות התכנסו מעגלי שיחותינו יותר ויותר פנימה. שיחות
פונקציונאליות מצאו דרכן לשיחות חולין, עברו מטמורפוזה
לאנקדוטות משעשעות, והתפתחו לפינג-פונג אידיאולוגי חריף. ה"אני
מאמין" נפרש אל מול ה"את מאמינה" בעמדות מנוגדות אך משלימות.

דברים חומים ונעימים שכאלו
נאמרים בלחישה שקטה

כשפוקחים עיניים מביטים אחד בשני לתוך האישונים. מתרכזים
בחיבור הקטן, קו המבט האדום, כמו קרן לייזר. תבוא עכשיו קרוב
אל תוך העיניים שלי. עכשיו המבטים הם רק שרירותיים, זריזים.
אני כותבת שירים חדשים ומתמודדת אתך דרך מילים שלא תשמע לעולם.