דו, כשאני מנשק את צווארך הענוג
רה, בעודי מעביר יד נרעדת בין שדייך

אני מדפדף בין הערוצים השונים, מחפש אחד כזה שיעזור לי לפרוק
את הצטברות החודשים האחרונים. אני נוחת על אחד ספורטיבי. יודע
שאת שונאת כאלה, ספורטיביים. אני דוחס יד לתוך מכנס, בדיוק
בפוזה שאת כל-כך מתעבת.

יופי, עוד עשר דקות עד שהנודניק הקודם מגיע. הדלקתי עוד סיגריה
(ואני חשבתי שכשאשתחרר אני אעשן פחות...) ושאפתי את העשן המר,
כולי אכול עצבים. חבל שכבר אין לי נשק, חשבתי. סיימתי את
הסיגריה בדיוק כשהפעמון צילצל. קוזמו התחיל לנבוח כמו מטורף.
איזה מן כלב מטומטם מ

בצעדים קטנים ומדודים היא נכנסה אל הסלון ובחנה אותו הזונה.
היא התיישבה על הספה הארוכה ומזגה לעצמה יין מבקבוק שהיה מונח
מראש על השולחן. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר היא שכבה על הבטן
עירומה בחדר השינה שלי, גונחת בעוצמה כשידי שורטות את גבה
השברירי.

הדרך הייתה ארוכה והכלב שאגב כבר היה עיוור וצולע, נפל מדי פעם
מן המדרכה ונחבט בראשו בפגושי מכוניות ובעמודי חשמל ואין
כניסה. עוברים ושבים מלמלו משהו אודות צער בעלי חיים אבל אימא
התעלמה מהם ורק חשבה בליבה "מה הם מבינים?"

משוגעת על אהבת הגוף הזו
כשהיא אינה אוטומטית
אלא נובעת מאהבה גדולה ואינסופית
ומהתחייבות מוחלטת לאיש אחד
שנהיה שלנו לבד עד טרוף