פעם אחרונה שהתאהבתי
יכולתי לך, אבל לא ידעתי זאת.

פעם,
כששכבנו על הכביש הריק ברחוב שלי
וניסינו לספור את כל הכוכבים
ואתה אמרת שלילה אחד זה אף פעם לא מספיק
אני לפתע התפרצתי עליך שמילים זה לא מספיק

יד ענק חרשה פה תלמים אצבעות-אצבעות

את סיגל שמתי בבית בובות קטן שאבי הביא לפני כמה שנים מארה"ב,
כמתנת יומולדת לאחותי. לקחתי את בית הבובות לחדרי (להורי אמרתי
שזה קישוט מגניב, ושזה גם מתאים לאופנת היוניסקס שהולכת טוב
כרגע. אי אפשר להגיד שהם שמחו, אבל הם קיבלו את זה).

ענבל היא ילדה שברירית
הסופרת עדיין צעדיה
ברחובות חשוכים
ללא צל לרגליה..

השתיקות הקצרות בין - "כן, אה..."
ל - "אז מה קורה איתך?"
נמתחות על-ידי חוטי דיג שקופים
שמקימים מחיצה דמיונית בינינו,
ובד בבד ממוססים את השתיקה המביכה.

מעל האסלה
רוכנת
ומקיאה

ביום שאחרי דרור תסתכל עליו שונה, היא תשכח שהשתכרה ותזכור
שאמורה הייתה לשכוח.

שני שטנים מתקעקעים בעורי,
שניהם מתמסרים ברוחי ומנסים אותה להקסים -
אחד בפה
ואחד בלב
ואחד בין ירכיי
ואחד למרגלות שדיי
ואחד בשקע שבצווארי

כמו בחיים, גם בחותמות של הדיסקוטקים היתה את ההיררכיה
המסויימת, שקבע ה-בליין של השכבה, ישראל כהן ולא משנה איזו
חותמת היתה לך, זוהרת, שקופה, בלתי נראית - החותמת שהיתה על
פרק ידו של ישראל כהן תמיד היתה הכי שווה.

בצעדים קטנים ומדודים היא נכנסה אל הסלון ובחנה אותו הזונה.
היא התיישבה על הספה הארוכה ומזגה לעצמה יין מבקבוק שהיה מונח
מראש על השולחן. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר היא שכבה על הבטן
עירומה בחדר השינה שלי, גונחת בעוצמה כשידי שורטות את גבה
השברירי.

"אני יכול לשבת?" "כן ברור" "את כאן לבד?" "..כן.." "למה?"
"אתה רואה את ההוא שם? זה חבר שלי לשעבר." "עזבי אותך,
מכוער."
דיברנו ככה שעה, על החיים על הכל על ההמשך, ואז התחילו לספור
לאחור ואמרת שזה מנהג מפגר וזה לא חג יהודי ואנחנו סתם
קונפרמיסטים ואז נישקת או

אני אוהב אותך יותר מגלידה

אני נזכר איך אני הייתי כשהייתי בן 13, וזה היה רק לפני 15
שנה. איך אני התחלתי לגלות את המיניות שלי והתחלתי לצאת עם
בחורות. איך הצתרפתתי בפעם הראשונה ואיך זיינתי בחורה בפעם
הראשונה. אני נזכר גם בכל הבנות שהסתובבתי בחברתן ואני מפחד
שהבת שלי תהיה אחת כמוהן.

תקראו לי מיוחדת, תקראו לי מוזרה. אבל מה שזה לא יהיה- אני
שונה. אני נימפומנית מבחינת רגשות. נימפומנית רגשית היא אחת
שלא אהבה אף פעם. שלא מסוגלת לאהוב. אני, למשל, לא מסוגלת
לאהוב. הלב שלי לא בנוי לזה. אני לא מסוגלת לתת מעצמי. אני
משערת שנולדתי ככה.

זה בגלל השרשרת עם הלב, רועי פתאום התחיל לדבר וקטע לי את
המחשבה. אמרתי לו, מה, והוא אמר, השרשרת עם הלב. ואז הוא סיפר
לי שלכבוד השנה שלהם ביחד, איתמר קנה לאיילה שרשרת עם לב, וחצי
נתן לה וחצי שמר אצלו.

עכשיו אני לא מצליחה לא לכתוב ולא לבכות. אולי זה בגלל שאני
כל-כך מתאמצת. תמיד כשאני מתאמצת אני לא מצליחה. תמיד, בעצם,
אני לא מצליחה.

בניתי לי בית
בית מחלומות

ואז היא הציעה לי מסטיק ואני סירבתי בנימוס והסברתי לה שדליה
המורה לא אוהבת שלועסים לה מסטיק בשיעור כי זה מזכיר לה פרות.
והיא צחקה ואני חייכתי.

כשמתים הכל שחור בהתחלה, ואז הכל מתחיל להתבהר ופתאום אתה רואה
הכל. הייתי במין אולם פתוח וגדול, עם המון אגמים ומפלים מסביב.
היו שם די הרבה אנשים, כולם לבושים בלבן.

היא ישבה לידי, ממש לידי. ברגליים פשוטות לפנים מתחה את הצוואר
שלה הדק הברבורי והבליטה זוג שדיים קטנים מתחת לחולצה פרחונית,
חזרה והזדקפה ואספה את שיער האש שלה לאלומה אדומה מכשפת על
עורפה.

שטויות אתם אומרים נכון? גם אני אמרתי ככה. מאחר וממילא נהגתי
להרבות בשירי את ידי המענגות ומאחר ולא האמנתי באפשרות הזו,
החלטתי שלא מדובר כאן בניסיון לרצח ואם שירי תמות מסרטן, הרי
מדובר בכוח עליון.

אם הייתי רוצה הייתי יכולה להעביר חוט בין הדירות שלנו והיינו
יכולים לדבר דרך גביעי אשל ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול
למתוח חבל ולעבור באמצעותו לדירה שלי. אבל אני עוד לא העברתי
חוט עם גביעי אשל והוא עוד לא מתח חבל ולכן אני צריכה להסתפק
בינתיים בצפייה ממושכת

העננים הסתעפו להם בצבעי התכלת-כחול-לבן תמימים בשמיים. השמש
חממה ברכות את האדמה, לא הייתה בוהקת במיוחד והייתה לה מין
תחושה אימהית ורעננה. הרוח נשבה בשובבות והזיזה את ענפי העצים
הירוקים. איזה יום יפה, חשבתי לתומי בדרכי לבי"ס

לזעוק על כל הייסורים ולנצח את מהות החוויה. לנסות לכלוא אותה
באותם הבקבוקים שמוצאים בים, ולהשאיר טעם של עוד.כמו שכבה
טהורה של חול ים בשעות הבוקר המוקדמת, המקדמת את שירת השחפים
הלבנים המהללים מעל הים בענווה זכה.

אחרי שסיימתי להקריא את השיר קרן חייכה והזילה דמעה. אמרה לי
שזה הדבר הכי יפה שמישהו אי פעם כתב בשבילה. הסתכלתי בעיניה
הגדולות וראיתי איזה נצנוץ שאמר לי שהיא יודעת שכתבתי את השיר
הזה בחמש דקות קצת אחרי שעשיתי ביד.

הם לקחו אותי לפסיכולוג, כזה עם זקן ושפם - מאוד נחמד, אבל הוא
לא עישן מקטרת, וזה הפריע לי. כשאמרתי לו, הוא לא התייחס, אבל
אמר שיש לי 'נטייה
טראנסוויסטית מודחקת'.