אקריל על בד
40X40

אתה בטח יודע מה אני חושבת ברגע זה, נכון? אז אם לא, רק שתדע
שאני יודעת שקשה לפעמים בחיים ויש כל מיני מכשולים בדרך, פשוט
לא חשבתי שכזה דבר יקרה לי. אני מבטיחה שאני אקח את עצמי
בידיים, אני אמצא עבודה, ואני אטפל באחיי. לפחות את זה אני
חייבת להוריי.

מאז שנולדתי הועברתי בהרבה בתי אומנה. חייתי גם בבית יתומים
באיזה שהיא תקופה. הזמן שביליתי שם היה הכי טוב, אך רציתי
משפחה משלי. בבית היתומים היו לי הרבה חברים, וכל אחד עם סיפור
שונה לגמרי. אותי השאירו מחוץ לדלת של בית אחד, באמצע הלילה,
והשאירו פתק.

עוד מעט ההלוויה, וכולם כבר התאספו בכניסה לבית העלמין. אני לא
יכולה להפסיק לבכות. עדיין לא עיכלתי את מה שקרה הבוקר, אפילו
לא הספקתי להיפרד ממנה. רק אתמול חגגנו את יום הולדתה ה-40
במסעדה עם כל המשפחה, זה פשוט לא יכול להיות שהיא מתה.

אבי החל לעשן. הוא חשב שאם הוא יעשן זה אולי יוציא אותו מהלחץ
ומהדיכאון, אך הוא טעה, כמו שכולם טועים כשהם חושבים כך.
הסיגריות אולי עוזרות לאנשים להוציא את הלחץ או להרגיע אותם,
אבל הם לא מתייחסים לעובדה שזה מזיק לבריאות, וזה יכול לגרום
למוות.

אריליק על בד
60X50

"הוא היה רק בן 7" אמרה אמי. "זה לא יכול להיות, זה פשוט לא
יכול להיות."הוא אפילו לא סיים את כיתה א' ". הוא היה ילד כזה
יפה ומוכשר פשוט מלאך. כולם אהבו אותו ועדיין אוהבים. לאחר
שאמרו הרופאים לאמי שהוא איננו עוד איתנו, ביקשו ממנה לתרום את
אבריו. אני חושבת שא

חמש דקות ישבתי מהופנטת מולה. ראיתי אותה. פס ארגמן כמעט כאילו
צויר במיכחול עדין לאורך היד שלי. הבטתי בה. בפיסות העור שזזו
בשביל לפנות לה מקום ולחשוף אותה לאוויר העולם.