יומני היקר,
זו הפעם האחרונה שאני כותב בך.
אתה לא כועס, נכון?

אתמול העיפה עלי כרית.
נמחצתי.
רגלי נשברו כולן
גופי התרסק.

אתה אולי לא מרגיש בנוח
אני אולי לא שולטת בכח
של יצרי שעשוע משתוללים
נערות משחקות בנערים שיכורים
פאב שקירותיו לא נראים בבהירות
הגדרה מעוותת משלי למושג
חברות

נולדה לי צפרדע. היתה דווקא לידה קלה. צפרדעים הן כאלה קטנות
וחלקות ויוצאות בקלות. לא צרחתי כמעט בכלל, רק כשהוציאו את
השיליה, שהיתה רגילה לגמרי.

פעם כמעט התחתנו. היא יצאה מהמקלחת עטופה במגבת גדולה, כולה
נוטפת מים, נכנסה ככה למיטה. כל הדברים הקטנים האלה היו
מפתיעים בעיני, כמו אנשים שלא מתנגבים בכלל כשהם יוצאים
מהמקלחת.

כל הדרך דיברנו על אהבה. המאפרה התמלאה, הרוח שרטה את השמשה
הקדמית, המנוע ליווה אותנו ברעש טורדני, העננים הלכו
ובאו, חיילים עמדו בצדי הכביש. ואנחנו... אנחנו על אהבה. כל
הדרך. בלי הפסקה, בלי מעברי ביניים. אפילו את הרדיו סגרנו בשלב
מסויים.

לא יודע מה קרה לי היום, ענן כבד של מלאנכוליה עוטף אותי. אני
מנסה לגרש אותו עם היד, כמו שמגרשים זבוב טורדני. לוחץ על
כפתור הרדיו. שכחתי שאני על דיסק, טקנו מהמיקס שצרבתי משחר
מתחיל לדפוק את החלונות של האוטו. סבתא לא אוהבת את זה, אני
מרגיש. מכבה אותו.

המונית עצרה לידינו.
-" לאן?" - הנהג שאל.
-"לרוטשילד." - השבתי.
-"זה נסיעה קצרה מדי..."- הוא נאנח באכזבה.
-"אתה יכול לעשות עיקוף אם בא לך..." - שפיגלר ענה לו עצבני.
-"אתה יודע מה אני שונא אצלכם?" - הנהג שאל אותי.
-"מה?".
-"שאתם שמאלנים מסריחים,"

ואין לך זכות העצב
וציפורניים לא תנעצי
בבשרך

מלקקת אצבעות, דם נמרח על השפה
יש לה עוד הרבה לגמוע
והיא נטרפה.

את הכסף שתיתי ועישנתי
ואת האושר אני חוסך לימים קשים.
אומרים שצפוי יובש,
ושהרומנטיקה על הקרשים.

נוסטלגיה של רומנטיקה
מעלה בי גיחוך.
דייט מהעיתון
משאירה לי ליכלוך.

בהתחלה העמידו אותי בפינה
ונתנו לי הרבה שעורים
אחר כך למדו אותי לרוץ
בין שריקות של כדורים

הוא התלבט עם התפריט. היא עם המילה "אינטימיות".