היא לא מתאימה. והוא יודע שהיא אף פעם לא תהיה מתאימה. כי אחרי
כל כך הרבה נשים החושים מתקהים, ואחרי כל כך הרבה לילות 'אהבה'
כל כך קשה למצוא אותה. והוא ירחם על עצמו יותר, אך עם זאת ידע
שהציל את עצמו מלהתאהב במישהי ש'היא לא ההיא'.

האמא של החברה שלך בחופש. לקחה יום חופש, לא מגיע לה? העיניים
שלה סורקות אותך במבט בוחן. היא בוחנת את הגילוח שלך, את
התספורת החדשה, את הג'ינס שהלכת איתם לעבודה. אחר כך היא
מזמינה אותך לסלון ואתה מהנהן.

עייפת דרכים ושחוקת נעליים שבתי אליך לילה אחד, כתשעה חודשים
לאחר שנפרדנו זה מזו באחד ממסעותינו הכתומים. נפגשנו אנחנו
באחד כזה. אתה עם תיק על הגב ומברשת שיניים קשורה לצוואר, ואני
עם שקית מלאה אפרסקים וסרט בשיער.

"אף פעם אל תגידי לי תודה... תודה אומרים למישהו שנותן לך שקל,
שאומר לך מה השעה, שפותח לך את הדלת. לי... אף פעם אל תגידי לי
תודה."

"אלעדי שלי..." שוב היא נוטלת את ידו, "הלוואי יכולתי לתת לך
את אוזניי, את עיניי, את הכל..."
אלעד מגיב למגעה.
"תני לי למות", הוא אומר. לא בכעס, בשלווה.

הוא חושב שעיניים ריקות זו לא מחמאה. "ירוקות, את מתכוונת?"
לא. ריקות, כאילו אתה לא חושב על כלום, כאילו אין בך רגש או
נפש.

תמיד אני בורחת לכאן למילים.
כאן הבית שלי, אלו הם הכתלים היחידים
שמוכנים לספוח את הצער הבלתי פרופורציונלי
בשקיקה

יותר מכל דבר אחר, בצבא, היא היתה מפורסמת בגלל הרגליים שלה.
היא לא היתה טיפשה, ואם היה איבר שהיה מפותח אצלה במיוחד זה
בטח היה המוח, אחרי הכול היא זאת שקיבלה את הציון הכי גבוה
כמעט שאפשר לקבל בפסיכומטרי, הממוצע שלה מהבגרויות היה אחת
עשרה נקודה שתיים

לאוטו הראשון שקיבלתי בחיי לא היה מנוע. זה סיפור ארוך שמתחיל
בגראז' של דוד רחוק שאהב לאסוף מכוניות ומסתיים בחנייה שמתחת
לבית שלנו. בעצם זה קשור גם במחלה שהיתה לדוד ובירושה שגילו
שהוא השאיר אחריו.

אתה יכול להתחתן אתה או לחנוק אותה. בידיים או ירח דבש בהוואי.
בכרית או ירח דבש בקאריביים.

צחוקה מהדהד בחדר הטלוויזיה, מתערבל בקולות ספרדים שבוקעים
מהמרקע. יום אחד הוא יקום בבוקר, יתחוב תחתונים וחולצת כותנה
בהירה אל תוך תיק קטן ולא ישוב יותר. הוא יודע את זה.

אין לה שאיפות
בחורה ממוצעת
חשבה ללמוד שפות
אנגלית היא כבר יודעת