כשהכול ייגמר
אל יבוא בחטף
בחשכת ליל
ואל יבוא בסערת ברקים
ושיטפון

הוא מביט לעברה בבוטות, עיניו עוקבות אחר ספל הקפה שאחוז בין
כפות ידיה. היא מרימה את הספל אל שפתיה ומלקקת את הקצף שנותר.

במטוס ישבנו אחת ליד השני והתווכחנו מי טובה יותר, ברזיל או
איטליה. חמש עשרה שעות לקח לי להתאהב בה, למרות שהיא בכלל
אוהבת את ברזיל. הגענו לארץ וקבענו להפגש לראות ביחד את משחק
הגמר... בגמר עצמו, איטליה הפסידה בפנדלים, אבל זכיתי בה.

עינייך הרואות יקירתי, רואות מרוחך
אורגת-רגשות-קסומה-שלי
מוזגת-החום.

בעטת לי - חיים
מתוך איברים זעירים -
שליטפתי, באהבה רבה
מורי,

ילדי האהוב

אני אדישה כמו מטפחת יבשה
מסרקת במברשת את היגון לישון
בגיליוטינה מצחיקה

לבכות בזרועותיי

מילותיי, נחבאות נפחדות
מגדלות גידולי צל
גם אני צל
גם הוא צל

מעביר ידיים מכלבים לחתולים
מחבק אותי
אל החזה שלי.

אבא שלי המת
החי
דבר כבר איננו רוצה.
אבנים לבנות
גלעד לשנותיו
הוא זורע קצה עד קצה.

כמו רעידת-אדמה הפה מכשף את תחילת הקריסה
הקיבה עולה על גדותיה כמו יבשה חדשה
[במקום קולומבוס יש רק כאב]

מתוך הכול - הארץ המובטחת - מושלגת בדמנו
להיהפך אחת ולתמיד בזמן הזה -
כחול אשר על שפת הים

זה כמו לתלוש דפים מיומן גופי.

והחושך מנחם לי את הראיה -
כי שוב האוויר שלי עומד מדי.

אולי תלביש אותי בשמלה הכחולה
רק כדי שתוכל להפשיט אותה ממנה
מאוחר יותר, בוכה

"אה, סליחה, אני מתנצלת, חייגתי את המספר הלא נכון." היא אמרה
ושתקה בערך עשרים שניות, כאילו מחכה שאני אגיד משהו, אבל אני
הייתי בדיוק שקוע בהצלה הגרנדיוזית של השוער שלנו, כפי שטרח
להלל אותה השדרן.

לכתוב על מחול
זה כמו
להדביק טפטים על הים.

ארקוד על קיר של נייר את השיר שברגליי
וארשום בגיר:
הריקוד האידיאלי הוא זה שאינו מסתיים
כמו זה של האבן.

מיד חשבתי על לידתי לעולם
וחיי.

את ואני. חופת אגמים. לעתים, הרבה יותר
ש-חפים. איש לא מבין באמת את הרואים
אל תוך הנותר.

זרעי תשוקתך נובטים
בלבי השומם
רעננים וטריים
משוטטים ברחמי
הכמה לאהבה.

סיפור על חברים. זה הכול.
כשאני חושב על מאיה ועל שאר החבר'ה, אני נאלץ להזכיר לעצמי
ששום דבר לא נמשך לנצח. אבל עד היום, אף פעם לא היו לי חברים
כמו אלה שהיו לי כשהייתי בן 18. אני תוהה אם למישהו יש.

איזה חסד היה כשהקדמתי לזרוח
על ימים שאבדו לך. במלואי
הייתי עולה מעל טבעת המשווה

בכל יום אני חסר דבר.
קודם שארית השיר
אחר כך
כפות הרגליים.

רציתי להגיד לך
שכבר ארבעים ושמונה שעות
שאני מדייק ברגשותיי

בעלי חמתי צנחתי
מטה
אל זרע ממותן בחיקי הרך
מתבקעת מחור שחפרה
לבדה
אותה ילדה

הדפס רשת מיניאטורי 10X10 ס"מ
עבודת חובב בסדנה של יורם לילך

בל נחריש כחרשים
לרחש
ליבנו הלוחש
בערימת הרמץ

שלושה בנים הרית
ושני קברים כרית
וצעיר בנייך
מחכה לך כבר
שלושים שנה.

והפחד כבר
לא מתבייש, הנער שבי מתרגש
כשאני מגלה את היופי.

מושב מרגיז באוטובוס, נהג צופר בגסות סביבו
שקית ביסלי מרעישה ורעש מחריד של לעיסה במושב מאחורי,
גרעינים מתפצחים במושב האחרון וצחנת המלח שפושה בנחירי