באין אפילו סקסופון-בלוז לרפואה
הימים ימים אילמים
שעות מכווצות לשניות מעושות
לשלווה סמיכה

הייחנק באלתוש? יישרף במנורה?
ייהרג או ייסקל באבנים?

עכשיו
כמו רוכב ליריד הבלים
חופים של פחד
רוקד לבד

המתכחשים בחשק,
המחושקים בכחש, לעצמם.

וישא פניו
והנה
בקעת חייו צרה מהכיל
ודמעות נוגעות בדמעות
אחוזים כעצמות יבשות
חיוך אהבה מוות

ניצחת ילדה
חמודותייך כידונים בי
צחוקך הד עווני
מלבה
אש געגועיי.

אין לנו הגנה מהימים הבאים,
מחזיקים מעמד אחרי רעידת האדמה בביתנו;
פורצלנים נופצו, תחת רגלינו נסדקה האדמה.

אני נוסעת הביתה.
לגור בתוך הרוח ולאכול אבוקדו עם הידיים
הזמן עוד גדל פרא אצלי בגינה

כמו שני עצי-גינה זקנים
שפתאום תלו ביניהם
ערסל

אתה פוסע על אותה רגל פעמיים. לא כמדלג
אלא כשומט צעדים. זו שלצידך צוחקת בפה סגור
כילד שטרם איבד את נימוסיו.
המסיבה הזו תמה. חיים אלה אינם בשבילך.

לאחר שנאכל הפרי
הופיע הפרח

הוא בא אליה עם כוס קפה, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
היא רואה את החלב בוכה, מרגישה את החמימות הזאת -
המקום המדויק בו מחכות הדמעות לצאת. החיוך שלו שובה.

ילדת הבמבליק שלי לא מתבגרת לעולם.

תספר לי איזה סיפור אגדה קסום כזה."
- "סיפור אגדה? כמו הארי פוטר למשל?"
- "לא! הארי פוטר זה רציני מדי. אני רוצה סתם עוד סיפור
אגדה."
- "כרצונך... סתם סיפור אגדה. בוא נראה."

ציירת עולמות
פיסלת דימיונות
רקמת אפשרויות

היופי הזה שאני מקיף את עצמי בו
הוא לחלוטין בלתי אפשרי
אם רק הייתי מצליח לבכות
הייתי יכול לתת לך בחזרה
קמצוץ מכל מה שלקחתי

עכשיו אני מדבר על השתיקה הארוכה
שלי

שתי אור פולש מבעד חרכי התריס
חושף מיפתח של דלת

בלילות, חגגנו על מותך.
אמך השקיטה את המהומה, והיינו למהומה שקטה
מאוד.

כך ניראו פניי :
אסופת סייחים לבנים

בין גשם לגשם
כשרוח צד קוצפת סועה במפרשיי
הפלגתי אתמול הזוי בטיילת

כשהקפה מתקרר, מתיישב מול טלוויזיה שחר לבן ובוהה במסך במשך
כמה שניות עד שהתמונה המכווצת חוזרת לגודלה הטבעי. פעם,
טלוויזיה צבעונית הייתה שווה יותר. החדשות של אתמול הן עדיין
הנושא החם של ארוחת הבוקר ולעולם יימצא אדם ששכח להזיז את
מחוגי השעון שעה אחת לאחור.

נוגעים בי כמו לומר אני כאן אני כאן עד
זוב דם בגשם מפורקן הבדידות
עיגולים עיגולים יגרדו בעורי.

לשים נקודה קטנה של אביב
בתוך כל המונסון הזה

אור מסיימת את מילות ההספד לאביה, שירה מחבקת אותה, הגברים
מתחילים לכסות את הקבר בעפר, ועל פני עולה חיוך קל, לרגע קשה
לי להסתיר את החיוך. ניגש צעד נוסף לאחור, חוזר להביט בעצי
האקליפטוס. רק שלא יראו אותי מחייך.

גם הימים הבאים בי
יהיו טבולים באפלולית,
מוארת באור הרך
והכאב הדק ימסך את שמחותי

שבה הרגשת לבלוב עציצי חמר עמוסים
ענף דק לא יידפק ערירי אל חלון
נשב בסלון
אוחזים יד אל יד
כשנאמר איך
עבר עליך עבר
יומך עלייך
יקירי יקרה יקרים
סתם פשטות של חדר מגורים

מצונף בפינה בדממה
ורוח פרצים חלולה
מהלכת בתוך קיטון
שקירותיו ידעו ימים
אחרים וצחוק של חיים.

רואים לך את כל האדרת האדומה
שנעה בחתוליות אחרי טריקת דלת
כמו לשון אש מלחכת משקוף מקולף
מותירה אותנו. אדם ומשקוף.

אשתך כותבת שירים מדוייקים
כמו נכתבו באיזמל מנתחים, כל אות במקומה המכאיב.
אשתך כותבת אישה אחרת מזו שאני מכירה דרך עינייך