הייחנק באלתוש? יישרף במנורה?
ייהרג או ייסקל באבנים?

באין אפילו סקסופון-בלוז לרפואה
הימים ימים אילמים
שעות מכווצות לשניות מעושות
לשלווה סמיכה

עכשיו
כמו רוכב ליריד הבלים
חופים של פחד
רוקד לבד

המתכחשים בחשק,
המחושקים בכחש, לעצמם.

וישא פניו
והנה
בקעת חייו צרה מהכיל
ודמעות נוגעות בדמעות
אחוזים כעצמות יבשות
חיוך אהבה מוות

ניצחת ילדה
חמודותייך כידונים בי
צחוקך הד עווני
מלבה
אש געגועיי.

אין לנו הגנה מהימים הבאים,
מחזיקים מעמד אחרי רעידת האדמה בביתנו;
פורצלנים נופצו, תחת רגלינו נסדקה האדמה.

אני נוסעת הביתה.
לגור בתוך הרוח ולאכול אבוקדו עם הידיים
הזמן עוד גדל פרא אצלי בגינה

כמו שני עצי-גינה זקנים
שפתאום תלו ביניהם
ערסל

אתה פוסע על אותה רגל פעמיים. לא כמדלג
אלא כשומט צעדים. זו שלצידך צוחקת בפה סגור
כילד שטרם איבד את נימוסיו.
המסיבה הזו תמה. חיים אלה אינם בשבילך.

לאחר שנאכל הפרי
הופיע הפרח

הוא בא אליה עם כוס קפה, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
היא רואה את החלב בוכה, מרגישה את החמימות הזאת -
המקום המדויק בו מחכות הדמעות לצאת. החיוך שלו שובה.

ילדת הבמבליק שלי לא מתבגרת לעולם.

ציירת עולמות
פיסלת דימיונות
רקמת אפשרויות

תספר לי איזה סיפור אגדה קסום כזה."
- "סיפור אגדה? כמו הארי פוטר למשל?"
- "לא! הארי פוטר זה רציני מדי. אני רוצה סתם עוד סיפור
אגדה."
- "כרצונך... סתם סיפור אגדה. בוא נראה."

היופי הזה שאני מקיף את עצמי בו
הוא לחלוטין בלתי אפשרי
אם רק הייתי מצליח לבכות
הייתי יכול לתת לך בחזרה
קמצוץ מכל מה שלקחתי

עכשיו אני מדבר על השתיקה הארוכה
שלי

שתי אור פולש מבעד חרכי התריס
חושף מיפתח של דלת

בלילות, חגגנו על מותך.
אמך השקיטה את המהומה, והיינו למהומה שקטה
מאוד.

כך ניראו פניי :
אסופת סייחים לבנים