מייקל
אהה, כן, כן. בטח

יוני
גם אני מסכים.

המצלמה עוברת לצלם את ענת. יש עוד קצת שתיקה. אנחנו מצפים שהיא
תגיד כן,[ כמו החברים שלה, אבל אז..

ענת
לא.

בסתיו שלפני זה היתה לי חברה. היינו כמה חודשים ביחד, אהבה
גדולה וכל הדברים האלה. קראו לה... משהו עם משמעות, שם של פרח
אני חושב, וכל פעם שהייתי חושב עליה הייתי חושב גם על המשמעות
של השם וחושב כמה שזה מתאים לה, או אולי בעצם שזה לא מתאים לה
בכלל.

נמל יפו, יולי 2000.

שכונת החבובות העברית,
בה חיים להם באושר מופתי עשרות חבובות חמודות..

ובנאדם.

אמנות המין...
רישום ש/ל

כשמתים הכל שחור בהתחלה, ואז הכל מתחיל להתבהר ופתאום אתה רואה
הכל. הייתי במין אולם פתוח וגדול, עם המון אגמים ומפלים מסביב.
היו שם די הרבה אנשים, כולם לבושים בלבן.

הזדמן לי לחזות בכוחו של ה- קיי.300 לא מכבר. אין בי תקווה.
זמני אוזל.
אסיר תודה אני לפחות על ההרצאה המאלפת. כה מאלפת הייתה שהרגשתי
צמרמורת חולפת בפרקי בזמן שיצאתי מהאולם. עונג נפלא הוא הרגשת
ההתעשרות האינטלקטואלית.

בתקופה הזאת ידעתי בוודאות רק שני דברים. האחד היה שטל מתה,
והשני היה שטל נולדה.
חזרתי מהלוייה ברגל, משקפי השמש השחורות הסתירו את העיניים
האדומות והרטובות שלי מההולכים ושבים ברחוב, אך הבגדים השחורים
הסגירו לאותם עוברים ושבים את הרגשתי הכללית.

היה הייתה לפני שנים רבות אחת בשם לנה, לנה הייתה בחורה
ממוצעת, לא מכוערת אך גם לא מלכת יופי, לא שמנה מידי אבל נאלצה
להסתכל בערגה על דוגמגישות דקיקות.

חיכיתי למוכרת בחנות המשקפיים עוד לפני שהיא פתחה את החנות.
כמו שמחכים בבנק. נכנסתי יחד אתה כשהיא פתחה את הדלת. אחרי
שהיא הסתדרה עם כל הסידורים הקטנים בחנות: אורות, קופה וסידור,
היא התחילה עם הבולשיט הרגיל.

לא שמתי לב בדיוק איך זה קרה, אבל רון לקח אותי לביקור אצל
אלוהים.
אתם צריכים להבין שרון עדיין לא מלאך מלא. זאת אומרת הוא מלאך,
אבל אין לו כנפיים כנראה. אני אומר כנראה, כי מלאכים נראים
בדיוק כמו אנשים רגילים, עם כנפיים או בלי, אז אי אפשר לדעת.

השעה היתה בערך חמש וחצי, כשהיא נכנסה. הגוף שלה היה לבן כמו
נייר צילום מבריק. העיניים שלה היו כחולות כמו חלום על פאמלה
אנדרסון. היו לה רגליים ארוכות כמו האף של סקוטי פיפן, ושדיים
עסיסיים כמו מיץ תפוזים על הבוקר, כזה שסחוט טרי, לא מהמשומרים
המגעילים.

בחוץ השמש זורחת, ולמטה, על הדשא, חברה שלי ערומה. עשרים ואחת
ביוני, היום הכי ארוך בשנה. אנשים שעוברים ליד הבניין שלנו
מסתכלים, חלק מהם ממציאים אפילו תירוץ להעצר

באותו ערב השעמום כבר היה כל-כך גבוה וצמיגי שלקח למים עשר
דקות לחצות את הסלון אל הדלת, מרחק של שבעה צעדים.

אני חושב שמשהו אצלי במחשב נידפקק. כנראה שזה אפילו לא המחשב,
שזה סתם המיקקלדת.

בשיחים שמאחורי המגרש כדורגל של הבית-ספר שלנו מצאו איש בלי
ראש. אני אומר 'מצאו' כאילו שזה היה איזה מליון אנשים, אבל
זה בעצם רק בן דוד שלי, גלעד, שבטעות עף לו הכדור לשיחים.

בלילה ההוא, כשהשד בא לקחת ממנו את הכישרון שלו, הוא לא התווכח
או יילל או עשה בלגאן.
'מה שפייר-פייר,' אמר, והציע לשד כדור שוקולד 'מוצרט' וכוס
לימונדה.

לרגע נלחצתי. אבל היא ישר הרגיעה אותי, אמרה שאין לי ממה. היא
תתחתן איתי, אם זה חשוב בגלל ההורים אז אפילו באולם, זה לא
העניין.

זה סיפור על נהג אוטובוס אחד שאף-פעם לא היה מוכן לפתוח את
הדלת לאנשים שאיחרו את האוטובוס. הנהג הזה לא היה מוכן לפתוח
את הדלת לאף אחד.

יותר מהכל זה סיפור על קיפוד שרצה לשדוד בנק. נכון, זה גם
סיפור אהבה, וגם סיפור על זה שהחיים חרא ושאין בעולם חלום
שיכול עליהם, אבל בבטום-ליין? זה סיפור על קיפוד שרצה לשדוד
בנק.