והנר המרצד רק מוסיף להרגשה, כאילו אומר לה שהיא לעולם תחיה
בחושך. תשאב אנרגיות מועטות מריצודים חלשים. תקליד בצורה
עיוורת מילים כושלות, שלא יכולות לתאר את ההרגשה שלה באותו
רגע, או בכלל.

'כל פעם שאני רואה סידור תפילה זה מזכיר לי את האבא המת שלי.
זה גם תמיד ישאר ככה. כל פעם שאני רואה את אריה יהודה, כל פעם
שאני רואה מגן דוד, נהיה לי עצוב. נהיה לי עצוב כל כך שקשה לי
ובכלל גם לא הייתי יודע איך לתאר את זה?'

ואני כה רוצה ללחוש
אהבתיך
לטעום מתיקות השפתיים
מפיך
לדעת גופך שדמיינתי
בחום
שלבי מול לבך
יהלום.

למשמע האיום ראשו סב לאחור עד שזוג עיניו הנוצצות בהו בי,
כאילו מנסה להבין מי החוצפן שמעז לאיים על חייו. הוא נתן בי
מבט תמים עד כדי זילזול. 'זה לא אני, טיפש', היה אפשר כמעט
לקרוא את מחשבותיו. "זה לא החתול", ציינתי. והחתול שב ללקק את
כפות רגליו חזרה.

אסור באזיקים
אל צלמך
ואלך
כבול אל דמותך
בשלשלאות
אש

סתם משהו-אים.

ליאון ישב בראש השולחן. לפניו הייתה מונחת קערה גדולה עמוסה
בפירות טריים. הוא לקח ממנה תפוח, והחל לקלף אותו בעדינות
בעזרת הסכין החדה.

אני ממלמלת בין שיני, בוחנת את הנשים הקשוחות מסביבי. כולן עם
כובעים על ראשן, עומדות כשהן מתכופפות מדי פעם. איך? איך אני
בורחת מפה?

אל תשכח בגלל,
כשאתה עובר דעה
ומזניח בית.

אקריליק על נייר

כל הדרך דיברנו על אהבה. המאפרה התמלאה, הרוח שרטה את השמשה
הקדמית, המנוע ליווה אותנו ברעש טורדני, העננים הלכו
ובאו, חיילים עמדו בצדי הכביש. ואנחנו... אנחנו על אהבה. כל
הדרך. בלי הפסקה, בלי מעברי ביניים. אפילו את הרדיו סגרנו בשלב
מסויים.

זה היה ביום קיץ חם ב- 1971 אני חושב. כן, 1971, אני בטוח.
התעוררתי בצפירות מחרישות משנת צהריים עמוקה שאחריהן הגיע הקול
המאושר של איציק. "אבי, אבי יה מניאק נוסעים לים" צרח איציק
בהתלהבות.