במשעול לא מסומן
רדפתי מילותיך
ורק זכרון אהבתך
ריפה ידיי

צבעי אקריל על בד 60X30

את הפחד הכי גדול אי אפשר לתאר לעולם.
אבל כשאני קם בבוקר, בשש ועשרה ויש לי רק חצי שעה להתארגן,
הפחד הוא לפספס את האוטובוס.
אחריו מגיע הפחד מהפקקים, הפחד מהאיחור, הפחד מההנהלה, הפחד
מהפיטורים הממשמשים ובאים והפחד מהדרך חזרה הביתה.

האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית של קוומבטור. הערב מתחיל לרדת.
אני לבד. מעט מאוד פעמים בחיי הרגשתי בדידות כזו. אמצע פברואר,
לחות בלתי נסבלת מדביקה את חולצת הבד הירוקה שלי אל גופי.

לפנות בוקרו של יום המחרת כבר היה קיפי במחסום חווארה, נשען על
נגמ"ש מאובק שהוציאו מאיזה ימ"ח, מעשן אסקוט בלי פילטר ועוצם
ופוקח לחילופין עיניים טרוטות, כשהשמש הגדולה כבר חלפה לה את
הרכס והחלה לטפס במעלה הרקיע התכול.

נשמה בהמתנה

"אני לא מופע רחוב!", צעקתי במלוא גרוני, "לכו מכאן!". אבל לא
נראה שלאף אחד היה איכפת במיוחד. "אני לא מופע רחוב", חיקה
אותי הפסל בלגלוג, "איזה מלים גבוהות. איזה אדם מתוחכם אתה".

כל הדרכים המפותלות מתיישרות

היא מנסה להרגיע, לרכך את הרעד הנורא, לטפטף לו רוך לתוך
הוריד.
הוא מסתכל בעיניים בורקות על הבניין הסמוך קורס, שומע צעקה
עמומה של שמחת ניצחון. פעם היה מסתכל כך על גופי, על עיניי,
פעם הקשיב באותה התפעלות לקולי, לקצב נשימותיי, כדי להעביר
אותן לדף.

ציור בעט שחור, במקור היה לעיתון בית-ספרי, על דף A4.

אבי הנהן ורכן לעבר הגופה. "אני רוצה שתאבקו את כל הדירה
ותשלחו את כל טביעות האצבעות שאתם מוצאים למעבדה".
הוא בחן את הגופה של מיטל בדקדקנות. "תאבקו גם אותה" אמר.