כל הזמן היה אומר לי: "בואי, איזה חתיכת פרצוף יש לך".

אני לא מבינה ברגשות.

הוא נסע לזמן קצר, כך הוא אמר,

אמרתי לו " יופי, תתקשר, אולי כשאתה חוזר..?"

מחכה פה כמו בתור לרופא.

זה זמר נוגה, יש שהיו קוראים לזה בלוז,

קצת סנטימנטים מלנכטליים, רציתי להראות לך...

אהבה של כוס קפה, קמטים, עיתון בבוקר, סדינים לבנים, אכזבות

קטנות -

משהו אין סופי, אפור כמו הסוף של החיים.

מעדיף רק לדבר, אז אני אוותר,

טלפון מצלצל, שוב אני מודיעה על סימן מיותר, עוד לא מאוחר,

כבר מאוחר מדי.

נופל לי בין הכסאות, הוא משתדל לא לראות,

לא לפזול הצידה, פשוט להביט לי בפנים, זאת לא אהבה...

זה זמר נוגה, יש שהיו קוראים לזה בלוז.

קצת סנטימנטים מלנכוליים, רציתי להראות לך...