http://stage.co.il/Stories/362471
רגע של חשבון נפש
השיר הזה נכתב 14 שנה אחרי שאמי נפטרה. במשך שנים, הסתובבתי עם
רגשות טעונים ומרירות כלפי אמי. זה התחיל עוד בילדותי כשמצאה
בקלות סיבות לצעוק עלי ועל אחותי ונסחפה לא אחת להתפרצויות
בכי. היו גם קטעים של מעין סחיטה רגשית, כמו התרגזויות על
דברים של מה בכך, כמו במקרה אחד שסרבנו להיות בשקט בזמן
ה"שלאפשטונדה" כשהתלבשה ואמרה שהיא עוזבת את הבית ואנחנו
הילדים נגררנו אחריה בדמעות ותחנונים מבקשים שהיא תשאר.
בשנת 2002, הייתי בפולין בביקור פרטי עם חבר. עברנו במאידנק
ובאושוויץ. ראינו בתים יהודיים בכל מקום, אין אפשרות לא להבחין
בהם. ראינו שרידי תרבות בת אלף שנה של עמנו מפוזרים בכל מקום
בארץ יפהפיה. ההורים שלי (שמכרו אותנו בפולנית) לא דברו מעולם
על פולין. הם הצניעו כל פרט. אפילו על השואה לא דיברו. מזל שב
1953 הכניסו את יום השואה כחוק והתחלנו ללמוד עליה בבית הספר.
על העולים החדשים הסתכלנו מלמעלה בעליונות של צברים שמגיע להם
הכל.
השפעת הנסיעה לפולין החלה מספר חודשים אחרי שחזרתי כשהתחלתי
לבכות בלילות. ואז, יום אחד חשבתי על אמי שאולי, לא אנחנו -
אחותי ואני - אשמים בפראותנו, אלא מדובר פה על אשה מתאבלת, בת
יחידה להוריה שעזבה אותם בגיל מבוגר ועלתה לארץ ישראל כשכל
לשונות העיירה מרכלות בגסות עליה. פתאום הכל התחיל להתחבר לי
וזה נסגר כשכתבתי את השיר הזה. לפתע הכל התבהר ובפעם הראשונה
אחרי עשרות שנים, הרגשתי איך הקשרים הבעייתיים ביני ובין אמי
המנוחה מתחילים להתהדק.
השיר הזה הוא שיר של השלמה
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.