עוד קיץ עבר ועוד יום נגמר,
ואין כל חדש. אני יושב מיובש
מביט לשקיעה ומזיל עוד דמעה של רחמים עצמיים
ויודע שיש לי שם ילד, שלא רוצה למות - שלא רוצה לשתוק
ואני רק רוצה להפיל, לקבור אותו במצולות...

שלא יצחק בפני ויאמר "תראה עד כמה התעייפת,
אתה סתם זקן מקומט וזועף. זוכר שגם פעם נבחת?
והיא מעולם לא הייתה באמת, את מי בעצם שיקרת?
וגם אתה, כבר לא משהו בכלל - אנדרטה לאיש שהיה ודעך"

מול עיתון עם כוס תה, בלשון מצקצק
וקורא חדשות מכעיסות: חיידק טורף וכריתת שחלות
העולם מתפורר וכולם נהנים, ואני סתם זקן ומתפוצץ מבפנים
לא יכול לחגוג את שעתי האחרונה. מקשיב לאדמה, שהייתה לי זונה:

"איך שצרחתי אטמת אזניים? עצמת עיניים וטבלת
עוגייה של חמאה והגשת לפה. פעם ב-4 שנים התעוררת
איך הדברים רק חלפו מהצד? רצית להיות אך שכחת
עכשיו תסתכל על מה שנשאר - אנדרטה לאיש שרצה בנאדם"

כבר מאוחר ואולי אף פעם - גם מה שנשאר לי כמו נעלם.
מעלה זיכרונות של חצי כוס ריקה: הכמעט שעשיתי ומשמעות מדומה
כולי כבר כואב ואין לי מזור, והזמן בעצמו מסרב לעזור
המוות לוחש לי בלילות בלי שינה: "את החדר הזה תעזוב בצרחה!"

"כי הילד בועט עוד למרות השנים שהסתרת, החנקת, הדחקת
כי הוא מעולם לא יצא לשחק, גם עם כל הסמים שלקחת
וגם הזונה כבר חולה, מרקיבה - הרי זה אתה שהדבקת
עכשיו גם אתה, הגיע תורך - אנדרטה לכלום שהיה ונשאר"

היה לילה אפל כשהגיעה שעתך או שמא זה מה שהרגשת בלב
היית מוקף בבני משפחה, אך שיתוק מדכא לא נתן לדבר
זוכר שצרחת כמו משוגע בתוכך, אף אחד לא שם לב לא שמע
והם לא ידעו מה שמעת בפנים - את כל הצרחות להן היית אדיש,
במהלך החיים...