בעודי הולך על קו הרציף
רגלי חשו מן טלטלה.
לא חלפה אז רכבת בכלל,
הייתה זו אותה נערה.

שני בדים כיסו רגליה,
פרפר קישט את מצחה.
פנים טבעיות, לחיים סמוקות
ועיניים בשיא תמימותן.

כל כך רציתי לצעוק לעולם,
לקחת ידה ולרוץ.
אך רגלי הבוגדות קפאו במקומן.
פתאום היא שלחה לי חיוך.

כל כך רציתי לומר לה דבר מה,
אפילו יצא לי קצת קול.
אז באה רכבת, רועשת, בוגדת
והרסה בחוצפה את הכל.

עד שרגלי חזרו לטבען,
כולם כבר עלו לקרון.
לא היה נאושר ממני,
נותר לידה, מושב אחרון.

דיברנו על ביקורה בז'נבה,
איך הלכה בדרך סנטיאגו.
ואני סיפרתי על ביתי הקטן,
על גיטרה מסול לדו.

אז הרכבת עצרה שיקשוקה,
הייתי מוכרח אז לרדת.
מרוב טיפשותי מוקסם מיופיה,
שכחתי לשאול לשמה.