בני אדם שוכנים, מתחת לפני האדמה, בתוך מערה,
למערה מבוי כניסה ארוך, דרכו חודר האור כסערה,
בתוכה אנשים אסורים מילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם
עד שאין ביכולתם, לשנות מקומם ואינם רואים, אלא לפניהם.
הרחק מאחור, דולק האור, אור של שמש, אדומה
ובין האש ובין האסירים נמצאת הדרך ובה חומה.
ולאורך החומה, בני אדם ולהם כלים,
עשויים מעץ או אבן של אנשים ושאר בעלי חיים.
והאנשים הכבולים, מה הם רואים? רק צללים, רק צללים...
ומה אם אחד מהם, יותר מכבליו ויוכל לקום
להפנות צווארו ולהביט כלפי האור האסור.
ומחמת הנצנוץ, לא יוכל להביט באותם הדברים האסורים,
שעד אותו היום, ראה להם רק את הצללים.
ימשיך האדם, רווי הדם בעלייה הקשה והתלולה,
ולא ירפה ולא יגע, עד אשר יגיע לגאולה.
ובסופו של דבר, יראה את השמש כשהיא לעצמה,
ולא בבואה על פני המים שזה לא מקומה.
והאנשים הכבולים, מה הם רואים? רק צללים, רק צללים... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.