הים היה אפור,
אותו יום.
על פניו רקדו
שברי שחקים ושחפים
עולים ויורדים
חליפות.
כשעלו,
עלו לפעמים
עד שכמעט יכולת לנגוע
בשמים המצועפים;
וכשירדו,
ירדו עד שנגלו
הלשונות האדומות
של מבואות השאול
או של האח הביתי,
אותו יום.
השטיח היה זרוע
איכרים לבנים,
שאחזו בנזם השיר
והובילוהו
הישר אל רגלי הכיסא
ואל רגלייך.
היית נעולה
נעלייך הנוקדניות.
בידך החזקת
ספל קפה.
על פני הקפה
השתקפו
(פולי הקפה עושים את כל
הדרך הארוכה מקולומביה)
שברי חלונות.
לעיתים היו
נרעדים
קלות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.