והזכרון לא מת
הדמעה נמחת מהעין
הדמות נותרה בלב

חמש שנים עברו, והזכרון לא נמחה. כל שנה, כבדרך קבע, אנו עולים לקבר לקראת סוף
סוכות. הרב מקריא פרקי תהילים, אותיות השם ואח"כ אותיות נשמה. קדיש יתום,
"ישתבח ויתפאר" ותם טקס האזכרה.
כואב לעמוד שם ולשמוע בכי, להביט בפני האנשים הרבים שעומדים מסביב לקבר. כבר
יש לנו מקום קבוע לעמוד בו- מול הקבר, ליד ספסלי האבן. יש שם עץ שבוכה. הרבה
עיניים יש לו, ושרף. רותי אמרה שזה היחיד בכל הבית קברות שככה בוכה. מוטי הגיב
בעצבנות שיש הרבה עצים כך. אבא אמר שמשרף כמו זה, אבל לא של אלון, נהייה
ענבר.
בית הקברות של הבקעה תמיד נראה לי כמו נווה מדבר. הרים סביב סביב, היובש של
הבקעה-כמעט כמו במדבר, ובבית הקברות, מצבות בודדות של אבן, ושבילים ביניהם, אך
הרבה הרבה צמחים. פרחים ושיחים על המצבות וסביבן, עצים בכל המתחם. הרבה צל,
אוירה שונה. אין שמיים- יש תקרה של עלים ירוקים.
טל אמרה שלא תמיד היה כך צל, היא זוכרת שמש מהלויה. לדעתי תמיד היה צל, פשוט
עכשיו היא שלווה יותר לגבי העניין. רואה הכל קצת אחרת. הכאב אולי קצת שכח.
תם הטקס, אך אנשים נשארים לעמוד שם. מוטי אומר לרותי שתתחיל ללכת כי אם היא לא
תלך כולם ישארו. רותי עונה בשלווה שמי שרוצה ללכת ילך. נשארנו שם עומדות
ומחכות ללא כלום. הרי היא לא תקפוץ חזרה מהקבר אחרי כל כך הרבה זמן. יצאנו
מבית הקברות טל ואני, הלכנו לאוטו. התרחקתי מהמכונית, התקרבתי להרים. שמש
בהרים, מחזה כה יפה. בקעה כה יפה. רק המוות מגעיל ומכוער.
בזכרון אדם תמיד מחייך, כמו בתמונה קפואה. אבל הזיכרון הוא של העבר, בהווה
גופתו הגשמית מרקיבה. תולעים זוחלים במאורות עיניו. מחזה לא נעים לדמיין,
נכון. אבל מציאותי. אמיתי. וגם הזיכרון אמיתי. גם הווייתו של האדם, צחוקו,
מעשיו, ערכיו.
ושני אלו מתקיימים יחד זה מול זה. (זה עם זה). יופי מול כיעור, חיים מול מוות.
מה שהיינו רוצים לזכור מאדם לעומת מה שהוא באמת. מה שהיינו רוצים בעולם בניגוד
למה שמתקיים מדי יום ביומו.
עכשיו כבר נועלים את בית הקברות של הבקעה דרך קבע, ערבים גנבו ציפויי נחושת
שהיו על איזה קבר, וצינורות השקייה- טפטפות. סבתא אמרה שהכל הם לוקחים, הם
הורגים אותך ואז גם בוזזים את הקבר. (רצחת וגם ירשת). ואני תוהה לעצמי- לביטוי
הזה יש תפיסה במציאות. ערבי רצח את מיכל, ערבים מכפר סמוך גנבו מבית הקברות,
אלו עובדות. אבל צורת מחשבה כזו, כוללנית, לא מסוייגת, מובילה לשנאה. והרי
שנאה היא שהרגה את מיכל, שנאה בידיו הטרופות של הרוצח. גלגל שמסתובב? מעגל
שחוזר על עצמו ולא נגמר?
שנאה מולידה שנאה.
אהבה מולידה אהבה. אך לעתים אהבה מולידה שנאה.
איך? איך דבר כזה קורה בכלל?...

אהבה של הרוצח לאל הולידה שנאה ליהודים. חבל. בשם האהבה, בשם האל.

אז עמדתי כאמור, צופה בשמש שמעל להרים. טל באה וחיבקה אותי, אמרה שהיא שונאת
להיות שם- בבית הקברות. אמרתי שזה באסה שבית הקברות שלך נעול- ומה אם בא לך
ללכת סתם פתאום לקבר, לבקר? תוך כדי המשפט אני מרגישה את הרעד של הכאב אוחז
בגופה. זה של ההתייפחות. היא בוכה, התפרצות של כאב בצורת דמעות. הכאב אולי קצת
שכח, אך הזכרון- הוא לא נמחה. דמעות זולגות גם מעיני.

חמש שנים עברו, ואת מיכל לא כל כך הכרתי. כמה הרבה הייתי יכולה להכיר אותה
בזמן הזה. הכאב אצלי עליה מרגיש עכשיו לא חזק, הוא פעם רק בלוויה ומאז לא שב
באותה עוצמה, אבל הוא קיים. קיים בצורת דמעות קטנות ושקטות כשמישהו מדליק אותו
אצלי. רק שהמצית הוא לא הקבר, לא האבן המסתירה שעליה פרחים כה יפים וחיים.
המדליק הוא כאב השכולים, זכרון הויית העבר מול קיר ההווה. החיים שנגדעו. כמה
כאב יש לפעמים בעולם. ומוות זה חלק מהחיים. חבל? צריך להיות? אולי. מי יודע


חמש שנים עברו. האזכרות הפכו להרגל, חלק משגרת החיים. הקבר, הבקעה, הבכי, השמש
השוקעת בהרים. חמש שנים עברו ומיכל איננה כאן. אך זכרונה נשאר וצורב, נעלם
וחוזר חליפות, בוקע מדי פעם בצורת דמעה קטנה, הזולגת במורד הפנים.