הברבור שט במלכותיות באגם, נוצותיו בוהקות בלבן. המים כחולים והשמש מטילה קרני
אור דקות ועדינות על המים. הצמחים מסביב נעים באיטיות ברוח, משמיעים קול רחש
חלוש. הברבור עוצר לרגע, מעקל את צווארו הדק והארוך, מנקה מעט ליכלוך מכנפיו,
אחר פורש אותן ומתעופף.
כתוביות הסיום.

אודט מכבה את מסך הטלוויזיה, ערוץ המדע כבר לא כל כך מעניין כמו שהיה פעם. היא
ניגשת לשידה הגדולה העומדת בסלון, מתכופפת לעמידת צפרדע מתנדנדת ושולפת
מהמגירה התחתונה את האלבום שלה, האלבום השחור.
דפי הפלסטיק של האלבום משמיעים קול עדין כשהם מתחככים זה בזה. מבעד להשתקפות
האור, נשקפת דמותה של אישה נאה, בסביבות גיל הארבעים, לבושה בבגדי בלרינה
לבנים, לרגליה נעלי בלט. אודט סוגרת את האלבום בחבטה. ענני אבק קטנים
ופלומתיים מתעופפים מבעד לדפי האלבום.

האגם תמיד היה המקום האהוב על אודט. המים השקטים, צמחית הבר וקרני השמש הקנו
לה תמיד תחושה של בטחון. אבל יותר מכל, הם הזכירו לה את אמא.
אמא היתה תמיד הברבור היפה ביותר באגם.

אמא לעולם לא שטה על המים, היא היתה מחליקה על פניהם. היא הייתה מלטפת אותם
בנוצותיה, נוגעת-לא נוגעת, כאילו היתה מהלכת על פני מראה. נוצותיה בהקו בלובן
שכזה, שהעניים כאבו כאשר הסתכלת.
אך אודט לעולם לא שבעה מן הלובן הזה, וכאשר עטפה אותה אמא בכנפיה, הרגישה אודט
כי היא היצור המוגן ביותר בעולם.






מוקדש לאמא- בלרינת העבר