סבתא,

אני כותבת לך את המכתב הזה בשפה שאת לא מבינה, וכנראה שאף פעם כבר לא תזכי
להבין.
אני מסתכלת עלייך יום יום, רואה את הריקנות בעיניך, את הצלילות בורחת ממך, את
דמעותייך זולגות- ושלי איתך.
ואת מביטה אליי, ולא יכולה להגיד דבר. וכשאני לא כאן את צועקת אליי, או אל
המתים, מנסה להתקרב אליהם ואני כ"כ מפחדת.
אזלו לי כל ההזדמנויות. את כבר לא מספרת.
כ"כ צמאה לשמוע וכבר מאוחר מדי. מנסה לקרוא את פנייך- כל קמט, כל סימן, אך לא
מצליחה לפענח את השפה הזרה הזאת, בדיוק כפי שאת לא הצלחת לפענח את שפתי, ואני
לא הצלחתי לפענח את שפת אבותייך שזרמה בדמי.
דוד אבידן אמר זאת טוב יותר ממני: "אדם זקן, מה יש לו בגילו? הוא מנמנם, כי
הוא פוחד לישון. עיניו פקוחות למחצה, מנחשות לפי תנועת הכוכבים, אם הלחישות
רומזות כי זה לילו האחרון".
בוהה בעיניך הלא מובנות- אולי ברורות עד כאב ואולי חלולות עד דממה, אך נשגבות
מבינתי. כמוך.
עצומות למחצה, ומתוכן זולגות דמעות של זקנה.
היום, ראיתי בטלוויזיה אישה בת מאה- "ספתי"- הנכדים קראו לה.
ובין לחישות ה"בבושקה" שאת כבר לא שומעת, קינאתי. למה אין לי ספתי כזאת?
כעסתי. בעיקר על עצמי. בכיתי. בעיקר עלייך.
מקווה שאף פעם לא אגדל להיות זקנה.
שיזכרו אותי יפה וברורה, כמו שאת היית פעם. את שהיית, בעיקר דרך התמונות
הדהויות למחצה והשמלות הבלויות, שדרכן זכיתי להכיר אותך. ולא דרכך.
התמונות החדשות שלך נכנסות לכימיקלים, ולאט לאט את מופיעה עליהן. אח"כ הן
נשטפות לגמרי, ואת עדיין מופיעה עליהן. עדיין חיה- אך כמו המים, חסרת טעם
וצבע.
האצבעות מקלידות את המילים הללו לשם האומנות, ואני עדיין חיה.

את המכתב הזה כבר לא תקראי

את המכתב הזה כבר לא תביני


אוהבת אותך
-אני-






האיכות של התמונה חרא, גם בגלל שצילמתי אותה במצלמה דיגיטלית, וגם בגלל
שפיתחתי והדפסתי לבד.

בקורב אעלה עוד צילומים שלי, בעיקר תרגילים...