אני אומרת לך, תראי איך שהכל מרפרף מעלינו. למה את החיפושית הזאת כ"כ קל לי
לשחרר אל מחוץ לחלון ואילו בך אני נאחזת?
למה כשמישהו ממשיך הלאה אני לא יכולה לרפרף זכרון? למה אני לא יכולה לצוף מעל
זה, כשמשהו כולא אותי או מרגיש לא יציב פשוט לרפרף בכנפיים ולעוף כמו שהיא עפה
לי מהיד, מתנודנדת לי על קצה האצבע, ואני טורחת להסתחרר אחריה ברחבי הבית,
והחתולים שועטים יותר מהר ממני ולתפוס אותה ברגע האחרון ולכוון לחלון.
למה אני לא יכולה לכוון לחלון את הזכרונות של האנשים שעזבו אותי, לתת להם לצאת
אל מחוץ לסכנת הטלפיים שלי, מחוץ למעיים הגועשים, למקום שבו יהיה להם סיכוי
יותר טבעי להמשיך.
מה שמניע את הכל הוא חוסר הבנה רגשי, איזה קצר.
אני מסתכלת על החיפושית, הולכת בין האצבעות, אני מושיטה את היד החוצה והיא לא
עפה. אני מפילה אותה, יודעת שהיא תתחיל לעוף מיד, וסוגרת את החלון שלא תחזור.
מסוכן בפנים.
אני מסתכלת עליכם- אולי אני לא נותנת סיכוי לאף אחד. כדי שלא תפגעו אני פותחת
את החלון, גם כשאתם נאחזים אני מפילה אתכם החוצה, יודעת שמיד תתחילו לעוף. אבל
החיפושית שחררה אותי ואתם מכאיבים לי, עם הנפילות האלה שבטח אני כפיתי עליכם
מחוץ לחיי, אני מושכת בחוטים כדי.. כדי... להזכיר לעצמי. כואב, זה כואב. אני
כבר לא נקשרת כמו פעם, הכל עובר תחת מגן משוריין. מחליק לי על הכנפיים ואני
מנערת אותן, ואת כל הטל שהצטבר בלילה, סוחטת טיפות למרחק,  שברי מים מזכירים
לי מישהו שהיה יכול לראות זהרורים כאלו, ואני לא יודעת אם הוא ויתר או מצא
חדשים, אבל רק לו אני מרשה להכנס לי מתחת לשריון אפילו שהוא בכלל לא רוצה. הוא
לא יודע מה הוא מפסיד, כן.
אני כבר לא מתקשרת אתכם, תחבקו אותי, תאהבו אותי, תעטפו את הלב הכואב שלי
בארשת בטחון, אני לא רוצה ממכם כלום, אין לי שום ציפיות. אני מרחפת, מתרחקת
מדברים חדשים- סכנות צועקות לי ממרחק ואני לא מתקרבת. מערסלת את הלב שלי
ונמנעת, כבר שגרה אחרי אימונים.
כל מה שבפנים נשאר בפנים, לאט אני נאטמת. לא מרגישה חדשות, הכל הופך בליל
ממוקד בעצב הזה, תכלית קיומי-
"כמה אקזסטיציאליסטי מצידך"
כן.



28.3.04