תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות
וכמה שתדע יותר ילד
אתה רק תבין פחות

באמצע מאידנק, כולנו בוכים.
על עמנו, על משפחתנו, ובעיקר על עצמינו.
משפחה מגיעה לבקר במקום, שבשבילם זה מוזיאון ובשבילנו זה גיא הריגה לרבבות בני
עמנו.
הוריו של הילד הזה, בלונדינים ויפים, עוברים בין המוצגים, כאילו הם מביטים
בציור של פיקאסו, ולא בבובה, שהיא ראיה אחרונה לקיומו של ילד שנרצח.
את רואה שהם לא מבינים ולא יבינו. הילד מחכה בחוץ, ליד שתי אבנים ששימשו את
היהודים בעבודות הפרך במחנה.
את בוכה בחוץ, ועינייך הדומעות נפגשות עם אלו של הילד
ואז את רואה שהוא הבין
את מה שנבצר מהוריו לראות.

ואת מנגבת את הדמעות ואומרת לעצמך שאולי, למרות הכל, יש תקווה למשהו.