כנחיל חרקים עגמומי עוד מציירים האבלים קו עבה ושחור על פני הנוף המדברי,
הלוהט. מקצה הנצח הם צועדים, ללא הפסק או שינוי, מקוננים בבכי חרישי. חפויי
ראש ועטויי שחורים, ראשיהם מורכנים, ידיהם מוסתרות תחת קפלי בגדיהם. הם כמו
מתמזגים זה בזה, חשבתי. לשווא ניסיתי לעקוב אחרי מהלכי אחד מהם. מצמוץ רגעי,
ומבטי אבד שוב בינות צועדים חסרי-זהות. למצעד זה, כך ראיתי מראש הגבעה, אין כל
התחלה או קץ, והוא נמשך מאופק עד אופק. מנקודת ראשית עלומה ממשיכים הם לגאות
במספרים שאינם ניתנים לתפיסה, צועדים ונשרכים בכל כוחם קדימה, ועל כן נדמה כי
אין הם מתקדמים כלל. האבלים אינם ישויות עצמאיות, הרהרתי, רק נקודות שחורות
הנעות במרחב ומקיימות את הקו שלעולם אינו משתנה. עיקוליו נשארים זהים, הוא
מעולם לא התארך או התקצר, הוא רק קיים שם. נצחי, אפל, מזדחל לעד קדימה ונשאר
במקומו.  

אני מתעשת מהרהורי. נער צעיר עומד לצידי, עטוי כתונת לבנה, גלוי ראש ושערו
הארוך מתבדר. הוא מתבונן בי בשלווה גמורה. לשאלתי, ענה בקול חולמני:
- הייתי כאן. צפיתי בך עולה בגבעה.
הוספתי וחקרתי, אך הוא אינו משיב לי ובמקום אומר:
- אני רואה זאת בעינייך. גם אתה רוצה לדעת על מה ולמה. להבין את פשר הדברים
כולם.
אני מהנהן בהיסוס, אולי אינני רוצה לדעת. אך הוא אינו ממתין לי, ידו הקטנה
אוחזת בידי, הוא  מוביל אותי במורד הגבעה, אל עבר אותה תהום אדם רוחשת ואפלה.
כאשר פסע בלבד בינינו ובין ההמון המשתרך עצר אותי הנער, הרפה מידי, ובלא הגה
סימן לאחד האבלים להתקרב אלינו. האיש יצא מן השורה ונעמד לפנינו. הוא דיבר
מבלי להרים עיניו, כל כולו מוסתר בגלימתו השחורה. לפתע קד קידה, כמפנה את
דבריו אל קהל תאטרון לא-מוחשי, ואמר:

"אינני מספר לכם דבר חדש, ולא הייתי יכול אף לו חשקתי בכך, משום שהכל כבר
נאמר ונעשה. קולי בקע בעבר מאלפי גרונות, וזעקת יאושי נבלעה בהמולת הבכי
הראשון של התינוקות הנולדים. אני נטול קול משום שאני ההד של כל קולות העבר.
כהד בלבד, שמי אינני חשוב. ממילא נקראו כבר אחרים בשמי ועוד יקראו אחרי, והדבר
עשוי רק ליצור בלבול, ונטל נוסף על הדורות הבאים. אתם, הבאים אחרי, אל נא
חיזרו על טעותו של כסיל המנסה ליצור משמעות בעולם שבו כל משמעות ידועה מראש,
ועל ידי כך מחיש את קצו, ואת קצכם עימו. עוד אני אומר דברים אלו ומתקרב הרגע
בו לא נותר עוד דבר לומר, שנעשה כל מעשה ונענתה כל תשובה. רוצה אני לומר, ישנו
גבול סופי למחשבתו של האדם."

כך אמר, פנה כמות שבא והחל שוב לצעוד. הסתובבתי והבחנתי כי הנער אינו עומד עוד
לצידי. ראיתי אותו חוזר בדרך שבה ירדנו. שובל דק וכהה על החול נראה כמוביל
ממני אליו, ושמתי לבי לראשונה לפצעים גדולים זבי דם בקרסוליו ובכפות ידיו
העדינות, שטפטפו טיפות גדולות וכבדות על החול בעודו מטפס מעלה. כתם כהה ורטוב
התפשט במהירות על צידו. צפיתי בו שעה שחזר לנקודת תצפיתו בראש הגבעה, שם, לפני
נצח נצחים כך נדמה, עמדתי אף אני. השפלתי מבטי אל כפות ידי, ולאחר רגע של
הרהור הסתרתי אותן בגלימה. הבטתי בו פעם אחרונה, משקיף על שיירת האבלים
המשתרכת לבלי קץ, כתונתו הולכת ומשחירה מדמו. לבסוף הרכנתי את ראשי בהכנעה,
כיסיתי אותו בברדס הכהה וחזרתי לצעוד, כבראשונה.