אנשים, שלומלום! ("שלומלום"? מה חשבתי כשכתבתי את החרא הזה?)
אחרי שלא נכנסתי לבמה כבר זמן מה (יומיים שלא בדקתי אי מייל... יומיים!),
בדקתי לי את עמוד היוצר המדופלם שלי שלא ביקרתי בו הרבה זמן (יומיים!).
הסתכלתי על מספר המנויים והמעריכים שלי וחשבתי (כן, כן. חשבתי):
"זה מספר נחמד שכבר מצריך ממני להקדיש לאנשים הנחמדים האלה ציור שלי". ואז יש
לי שיחה די ארוכה עם עצמי, אבל אני אחסוך לכם.
קיצר: היה לי איזה ציור בתהליכים כבר זמן מה וחשבתי הקדיש לכם אותו.
איזו טעות זו הייתה לבחור בציור הזה... כמה חיים קשים הכובע הזה עשה לי, אל
תשאלו אפילו...
הלכתי איתו מכות, קיללנו אחד את השני, ירקנו, ירינו, רקדנו, שתינו, אכלנו,
יצאנו לטייל... רגע, אני מאבדת את עצמי.
כן, חזרתי.
איפה הייתי? אה, כן: קיצר, אני מקדישה לכם- לכל המנויים, המעריכים, המגיבים,
המגניבים, השאקלים, הגברים, הנשים, אלה ששונאים אותי (רגע, לא. אתם לא) וכל מי
שרק מבקר בדף שלי ואין לא מנוי (ולמה זה בדיוק?)-זה בשבילכם.
אז... אני אוהבת את כולכם (אהההה), מקווה שאתם נהנים מהמנוי שלכם (אהההה),
מקווה שאתם אוהבים אותי בחזרה (אהההה) ושאתם אוכלים הרבה ירקות ופירות (אהה?)
ואתם בהחלט מצדיקים את אהבתי אליכם.
בוא'נה, כמה קיטשית אני יכולה להיות? הבמה גורמת לי להתנהג מוזר
אני זזתי לפני שאני אשתגע יותר ממה שאני כבר. וזה יהיה רע.
אוהבת
שרה
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.