הכל עומד יפה בפינה מחכה להיכנס לתיק הענק שקיבלתי בסוף השנה. נעם ויובל נכנסו
לתיק, התלהבו ורצו לראות אם גם הדודה הגדולה שלהם יכולה. וביום שני התיק הזה
הולך איתי לבה"ד 10 ואני חושבת שעדיף לי לקחת את נעם ויובל ולא את נעלי
המאגנום והמשחה נגד השפשפת ושמונה החולצות הלבנות. יש מלחמה שם בחוץ, מה הצבא
צריך מופרעת שתסבול מדקה ורבע של מקלחת עם בנות שייראו את כל הפגמים ואת הציצי
שלי ומהאבק שיידבק לי לעדשות ומהעמידה בזמנים ומהטרטורים ומהקריסה בלילה
ומהשבתות שאני לא אהיה איתו. ואתם מכירים אותי, אני הכי פרפקציוניסטית וחסר לי
אם לא אצא הכי תותחית בטירונות ובקורס ובתפקיד ובכל הגלובוס כולו. וכל שאלות
הקיטבג שאני מפציצה בהן את כולם לא נגמרות. ולמה, אלוהים, למה אני כל כך
מפחדת? ולחוצה כמו טמפון, זה בעיקר.

המסיבת גיוס כבר הייתה והכל חתום וסגור. לא הרגשתי כלום ולא ראיתי כלום ושתיתי
ושמחתי וחיבקתי ורק רציתי שאתעורר בבוקר ואגלה שביטלו את הצבא אבל במקום זה
התעוררתי עם מסחטה שסחטה לי את המוח וקדיחות של אלכוהול והחיבוק מתוך שינה שלך
הפחית לי קצת את הלחץ בחזה.