שתי התמונות הראשונות צולמו בברלין (אי המוזיאונים), השלישית בפאריז.
ההולך בעריהן הגדולות של אירופה, ובעצם בכל עיר גדולה באשר היא, תמיד יתקל
בהם, בנגני הרחוב. אפילו אל אחת הרכבות נכנס לו אדם מבוגר עם אקורדיון ועבר
מקרון לקרון, תוך שהוא מנגן למספר דקות ואז עובר בין הנוסעים ואוסף מטבעות.
אבל את הצליל שהפיק כינורה של אותה כנרית, המופיעה בתמונה העליונה, לא ניתן
היה לשמוע באף רחוב, או עיר, או רכבת, או אצל אף נגן אחר, מוכשר ככל שיהיה.
מבלי להיזקק לתוים, כשעיניה עצומות ועגיל קטן נעוץ באפה, היא נצבה לה בין
שורת העמודים והצלילים שבקעו מכינור העץ שהחזיקה בידיה היו מעבר למנגינה
עצמה. הם היו לתפילה.
כמעט כל מי שעבר שם עצר לכמה רגעים והקשיב לנגינתה. ומי שלא עצר, כנראה
שמעולם לא הבין תפילה מהי.
נראה הדבר כי רק מקומות שעברו כאב וסבל ואכזריות בלתי נתפסת, יוכלו ברבות
השנים להצמיח מתוכם קולות טהורים ומלאי הזדככות מעין אלו, החודרים אל נפש
המאזין פנימה באותה רכות ועוצמה שבה הם מגיעים אל השמיים שמעל.
אז אם אי פעם יזדמן לכם להגיע אל ברלין ונפשכם תחשק במנגינת מלאכים, סורו אל
אי המוזיאונים,שבחלקה המזרחי של העיר, אל שורת העמודים הניצבת רק כמה מאות
מטרים מאחורי קתדרלת הברלינר- דום.
משער אני כי היא עדיין תהיה ניצבת שם, בעיניה העצומות ועם כנורה הקסום, כיוון
שהיא נדמית בעיני כשייכת אל אותם אלו ברי מזל, שלעולם, בין אם בחורף הקפוא או
בקיץ המחניק, לעולם לא יחדלו מלהתפלל.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.