אכן, כולם מדברים על שלום.
אך -  בין פולחני-אישיות לראש ממשלה מת לבין דיונים על הסכם שלום זה או אחר,
האם אנו מתעכבים כלל להבין מהו בעצם "שלום", וכיצד אנו מגדירים אותו? האם שלום
הוא פשוט העדר מלחמה, או לחלופין רק פרק הזמן שבין מלחמה אחת לאחרת? האם אותו
"שלום" נכסף הוא מצב פוליטי? מדיני? צבאי? והאם ניתן להשיגו באמצעים מסוג
זה?

אנו מציעים גרסה שונה במקצת, רחבה יותר, של המונח "שלום".

שלום איננו דבר שמנהיגים או אנשים אחרים עושים בשמנו ובמקומנו, אלא תהליך
שביכולתנו להתחיל כבר היום בחיינו האישיים והחברתיים, מבלי לחכות לבחירות,
מגעים קואליציוניים או משיח על חמור לבן.
שלום הוא קודם-כל אורח החיים אשר נמנע מאלימות ומפגיעה באחרים - בבני האדם
שלידנו, באלו החיים מעבר לגדר, בבעלי החיים האחרים החולקים אתנו את העולם,
ובכדור הארץ עצמו.

מי שעושה שימוש במונח "שלום" על-מנת לתאר מצב בו בני אדם אינם נלחמים זה בזה
עיוור לכך שכולנו, האנושות כולה, מנהלת מלחמת חורמה מדי יום, מדי שעה, כנגד
מיליוני בעלי חיים וכנגד עולם הטבע באופן כללי.

זו טעות להאמין כי ניתן ליצור עולם בו בני האדם אינם נלחמים זה בזה אך ממשיכים
להרוג באופן שיטתי ומתועש את כל בעלי החיים האחרים, שהרי "שלום" פירושו הפסקתה
של שפיכות הדמים בכלל - לא של שפיכת דם זה או אחר.  כפי שכתב הסופר הרוסי
טולסטוי, "כל עוד יהיו בתי-מטבחיים, יהיו גם שדות-קרב".

בנושא זה הרחיב הסופר היהודי יצחק בשביס-זינגר ואמר כי "כל עוד ימשיכו בני
האדם לשפוך את דמם של בעלי חיים, לא ייתכן שלום כלשהו. רק צעד אחד קטן מפריד
בין הרג בעלי חיים ליצירתם של תאי-גזים דוגמת היטלר ומחנות-ריכוז דוגמת
סטלין... לעולם לא יהיה צדק כל עוד יעמוד האדם, סכין או רובה בידו, וישמיד את
אלו החלשים ממנו."

רק כאשר נבין כי הגורמים השונים (פסיכולוגיים, תרבותיים, כלכליים, פוליטיים)
העומדים בבסיס ניצולם והריגתם של בעלי החיים הנם למעשה אותם גורמים העומדים
בבסיס ניצולם והריגתם של בני האדם, רק אז נוכל להוציא את האלימות מחיינו
ולהשיג שלום וצדק לכל אלו הזכאים לו. יהיו בוודאי כאלו שיתפלאו על שאנו דואגים
לסבלם של בעלי החיים בזמן שבני אדם רבים כל כך נפצעים ונהרגים בסכסוך הדמים
הנורא שבין מדינת ישראל לעם הפלסטיני. תשובתנו ברורה: המאבק להפסקת הסבל וההרג
המיותר של בעלי החיים איננו מנוגד בדרך כלשהי למאבק למען רווחתם ושלומם של
תושבי מדינת ישראל והעם הפלסטיני. למעשה, הם משלימים אחד את השני, שהרי זהו
בבסיסו מאבק אחד ויחיד.

תזונה צמחונית או טבעונית, לדוגמה, אינה דורשת יותר זמן או מאמץ מתזונה
המבוססת על אכילת בשר, ויש לתהות מדוע עושים אנשים מסוימים (בייחוד אלו הרואים
עצמם חלק מ"מחנה השלום") שימוש במצוקתו הממשית של המין האנושי כתירוץ להמשך
השתתפותם הפעילה במצוקתם הממשית של בעלי החיים שאת גוויותיהם הם צורכים
כמוצרים. האמת העגומה היא כי מאחורי התירוץ הרשמי והמהודר של "בני אדם חשובים
יותר" מסתתרת הסיבה האמיתית, שהנה תערובת של חוסר איכפתיות, התעצלות לשנות את
הרגלנו ותאוותנו לטעמן של רקמות בשר מת. כנאמר, אחד בפה ואחד בלב... תרתי
משמע.

"שלום" איננו חלום, מותרות או סיסמה חלולה; הוא צורך קיומי, דרך חיים. היו
חלק ממנו.