לתמונה של כל הפרוייקט על הקיר: http://stage.co.il/Stories/462148

יום א', 24/10/2004, 21:15, יום 5 למסע.
"ערב... אני במצב רוח די טוב, לא יודעת איך להסביר את זה ומאיפה זה בא. אני
הולכת במסדרונות המלון, ובלי לשים לב כמעט נתקעת בקירות ובכסאות... ההרגשה
הטובה הזאת באמת מוזרה לי, כי יחסית למה שעבר עליי היום הייתי צריכה להרגיש
דכדוך כמו אחרי הסיור באושוויץ.

"...בכניסה למחנה מיידנק, שהיה מחנה ריכוז, עבודה והשמדה, ישנה אנדרטה בגודל
עצום. עשוייה מסלע ענק. אני לא ממש מתמקדת בו, אבל זה לא פסל שצריך להתמקד בו
על-מנת להתרשם ממנו.
כדי להיכנס למחנה, שנמצא כמה עשרות או מאות מטרים מאחורי האנדרטה, חייבים
להיכנס דרכה. הפסל פיסל אותה כך, שיורדים למטה במדרכה בשיפוע מאוד מתון ואחרי
זה צריך לעלות במדרגות בשיפוע ממש תלול. הרעיון העומד מאחורי זה- כמה קל לרדת
לשאול, אך כמה קשה לצאת ממנו.
אנחנו מתיישבים מתחת לסלע. יש לו כמה מטרים מהרצפה. אני כל הזמן מפחדת שהוא
יקרוס עלינו ובינתיים אני משקיפה על המחנה. אני יודעת שסבתא היתה פה, אבל אני
נמצאת בדיוק באותה דילמה שבה הייתי שרוייה באושוויץ. איפה בדיוק היא היתה ומה
היא עברה ומה היא ראתה.
אלו דברים שאני לא יודעת ואני לא אדע לעולם...

"... אנחנו מתקדמים לעבר המחנה. תאי הגזים נבנו ממש ליד הכניסה שלו. אני לא
יודעת את זה, אבל בעוד רגע זה יהיה החלק הכי קשה במסע שהיה לי עד עכשיו. כל
הזמן כואב לי בחזה ומתחילה לי בחילה. ממש לקראת הכניסה למחנה יורדות לי דמעות.
אני עם משקפי שמש והולכת לבד- אף אחד לא רואה...
אנחנו נכנסים למחנה ומתיישבים על הרצפה. זו היתה כיכר הסלקציה. אנחנו כל הזמן
משקיפים על תאי הגזים ואני תוהה לעצמי אם ניכנס לשם או לא, ומתי. אלו לא תאים
משוחזרים. ככה הם נראו. בדיוק.
קרן, המדריכה, מסיימת להסביר, אני מקשיבה לא ולא מקשיבה לה, חושבת כל הזמן על
סבתא. איפה היא היתה, איפה היא דרכה, איפה בכלל היא איבדה את המשפחה שלה???

"אנחנו נכנסים לתאי הגזים. הרגשת מחנק עוטפת אותי, בגלל הריקבון וגם בגלל
ההרגשה. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי לדעת.
קרן מסבירה, אבל אני בכלל לא שומעת. אני מקשיבה, אך לא שומעת. עד היום אין לי
מושג מה היא אמרה.
פתאום אני מגלה שאני לא מסוגלת לעמוד בזה, אני מתחילה לבכות בכי היסטרי ובורחת
הצידה. נעמדת ליד הדלת, מתלבטת אם לצאת או לא. אני לא מסוגלת לצאת, אבל גם לא
מסוגלת להישאר בפנים. וזהו רק חדר ההתפשטות, אפילו לא תא הגזים עצמו...
אני מרגישה שקשה לי לנשום, אני נושמת בכבדות והבכי לא מפסיק לרגע. לאט לאט אני
גם מרגישה שאני לא מסוגלת יותר לעמוד ואני מתמוטטת על הרצפה. חברה שלי שם
בשביל להחזיק אותי, אבל כנראה שאני כבדה יותר ממה שהיא ציפתה.
אנשים נוספים נכנסים לחדר ורואים אותי בוכה, זה לא איכפת לי. גם אם זה היה
איכפת לי, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעצור את הבכי. בחיים שלי לא בכיתי
בהיסטריה כזאת.
אני מחליטה לצאת החוצה, כולי רועדת, לא מסוגלת לעמוד וישר מתיישבת מחוץ למבנה.
חולפות אולי 10 דקות עד שאני נרגעת ומחליטה להיכנס שוב. אני מרגישה קצת הקלה.
קל לי יותר לנשום ועכשיו אני גם מצליחה להחזיק את עצמי עומדת בלי להתמוטט...
עדיין יש בכי חרישי. אני נכנסת לתא הגזים בשנית, עוקפת קבוצות אחרות על-מנת
להגיע לקבוצה שלי. אני מסתכלת טיפה ימינה, שמאלה ולמעלה. לא מתעמקת במה שאני
רואה. לא מפנימה שמאות אלפים נרצחו כאן על לא עוול בכפם.
אנחנו יוצאים משם. אוויר צח. עדיין יש לי בחילה, והיא תימשך עד שעה מאוחרת..."