לתמונה של כל הפרוייקט על הקיר: http://stage.co.il/Stories/462148

באיזור בורות הקבורה של מחנה ההשמדה "חלמנו", בין כל האנדרטאות המנציחות
קהילות שלמות של יהודים שנרצחו, ובין צמרות העצים, מתנוסס דגל ישראל...
לבדו... בגאון!


מתוך יומן המסע: יום ה', 21/10/2004, 20:45, יום 2 למסע.
"...באיזור של בורות ההריגה מוצבות כמה אנדרטאות שמזכירות קהילות שלמות של
יהודים שנכחדו לחלוטין במחנה ההשמדה הזה. זהו מחנה שמתוך 380 אלף היהודים
שהובאו אליו, נשארו ושרדו את כל השואה 2 יהודים בלבד!
ליד בורות ההריגה אנחנו עושים טקס. לא משהו יותר מידי רציני- מקריאים יזכור
וכמה קטעי קריאה. אבל דווקא המקום שבו הטקס נעשה, הקטעים שמקריאים, ושיר
שכולנו שרים ביחד- "הקיץ האחרון"- הופכים את הטקס לממש מרגש. כמה ילדים
מתחילים לבכות, וגם אני די קרובה לבכי.
המעמד הזה- ליד בורות ההריגה, איפה שקבורים מאות אלפי בני אדם, שאנחנו מקריאים
יזכור, עומדים עם דגל ישראל, שרים את התקווה ומדליקים נר זיכרון- זהו מעמד
יוצא דופן, שונה מכל טקס זיכרון ליום השואה שעשינו אי פעם. זוהי מעין הרגשת
ניצחון. אך מצד שני, כשחושבים על זה- כל כך הרבה אנשים נהרגו ונרצחו פה- איזו
הרגשת ניצחון יכולה להיות כאן?!?

"... ב- 19:00 בערך אנחנו מגיעים למלון, אוכלים ארוחת ערב וב- 21:00  מקיימים
שיחה, העוסקת בשאלה: מה אנחנו מרגישים יותר שאנחנו- יהודים או ישראלים, ובאיזו
מידה אנחנו מרגישים יהודים. עולות הרבה תשובות והרבה שאלות. הדעות מגוונות
ומעניינות.
אני מרגישה שאני יהודייה פה. בישראל אני מרגישה ישראלית. אבל כשאני מסתובבת
פה, בפולין, אני מרגישה גאווה על כך שאני יהודייה."