עשיתי לשיעור אמנות.
קיבלנו את המשימה בסוף השנה, לחופש הגדול.
המשימה היתה לקחת קופסת קרטון ולהשתמש בחלל שלה. היא יכלה להיות בכל גודל או
צורה שנרצה, אבל חשוב היה להשתמש בחלל. לא הקשבתי למורה יותר מידי. זה היה
חודש אחרי שסבתא שלי ז"ל נפטרה. הפצע עדיין היה פתוח. שמעתי שהמורה אמרה משהו
על חוץ ופנים. הרעיון עלה מייד. היא אמרה לנו שוב ושוב לא להיות מקובעים על
הרעיון הראשון שעולה לנו בראש, ובגלל שהיה לי חודשיים לחשוב, החלטתי לנסות
לחשוב על עוד רעיונות ואז להחליט על מה לעשות.
שבועיים לפני סיום החופש עדיין לא התחלתי לעשות את העבודה, וגם לא עלה לי שום
רעיון אחר.
בדיעבד אני חושבת שאולי לא באמת רציתי רעיון אחר.

אז זה הסיפור שמאחורי הפסל הזה.. מי שלא רוצה לקרוא כי הוא חושב שזה יהרוס לו
שלא יקרא, אבל לדעתי זו אקסטרה רצינית לעבודה.
ברגע ששמעתי את המשפט "פנים וחוץ" ידעתי שמדובר על גוף אדם.
לקחתי את הגוף שלי, את ה"אני" שלי באותה תקופה. הייתי שבורה לגמרי, ולמרות
שאני אדם מאוד פתוח, נסגרתי לסובבים אותי.
הפסל מוצג כשהוא סגור. וקשור בשני קשרים בסרט אדום. שני קשרים כי זה משהו שקשה
יותר לפתוח, אך בכל זאת אפשר לאחר מאמץ מסויים. ככה הייתי אני. אמנם נסגרתי,
אבל אם מישהו רצה באמת לדעת מה קורה ובאמת ניסה לגרום לי להיפתח, הוא הצליח.
לאחר שפותחים את הקשר, נגלה חלל ריק, שחור, ובמרכזו הלב.
דברים שבלב.
הלב הוא שלם כביכול, אבל הוא בנוי משני חלקים. חצי אחד הוא הלב של הילדות. הלב
שילדים מציירים, שמסמל תמימות, חום ואהבה. זה חצי הלב שהוא חלק ממני, הילדה
שבי, זו שלא רוצה שהחיים יימשכו. רוצה להישאר בילדות, עם כל האנשים שאני אוהבת
מסביבי.
חציו השני של הלב, הוא החצי האמיתי. זה שקיים במציאות. זה המסמל את העובדה
שכולנו מתבגרים, ואין מה לעשות אבל ישנם אנשים שעוזבים אותנו...
אז הלב הוא שלם, אבל הוא בכל זאת בנוי מחלקים...


הסרט בצבע אדום, דרך אגב, בגלל שזה קשר דם...