הגלים נשטפים אל החוף כאילו הם מאיימים להטביע אותו, אבל החוף לא פוחד. אני
חושבת שאם היית פה, היית אומר לי שהחוף הוא איזה גאון ושאני צריכה ללמוד ממנו,
ולא ממש היה לך אכפת אם זה היה מצחיק אותי.
החוף חושב שהוא חזק יותר מהים, ושטרליוני גרגירי החול הקטנטנים שמפוזרים
לאורכו ייגנו עליו, גם החוף לא לומד מהעבר, בדיוק כמוני. אולי להשוות בינינו
לא יהיה כל כך מוזר.

בהתחלה, כשראיתי את השמש טובעת בין הגלים, לא האמנתי שיש להם כל כך הרבה כוח,
רציתי לקרוא לך שתבוא להציל אותה, אבל היא טבעה מהר מדיי, במין ערבובייה של
צבעים סגולים וכתומים, היא נראתה כמו כדור גדול של צבע שטובע בים הכחול, אבל
היא לא הצליחה לצבוע אותו.
השקיעה הראשונה שראיתי לימדה אותי, שאולי החוף שאנן מדיי כלפי הגלים, והם
חזקים יותר ממה שנדמה לו. רציתי ללחוש או לצעוק או לומר לו לפחות שייזהר, אבל
הרוח פיזרה את טריליוני גרגירי החול באוויר והם לא ממש הקשיבו לי, אני חושבת
שהם פחדו לשמוע את האמת.
בשקיעה השנייה זה כבר היה לי יותר ברור, השמש נלחמה יותר הפעם, אני חושבת
שבמהלך שעה שלמה עוד ניתן היה לראות את קצוות קרניה מציצות מבעד לגלים כתקווה
אחרונה. הערצתי אותה על כך שלפחות ניסתה, אבל הבנתי שהגלים מסוגלים להכניע
אותה בקלות, והפחד שלי על החוף נהיה ממשי עוד יותר.

אחרי שדיברנו בפעם האחרונה, משום מה הייתה לי הרגשה שגם החוף יודע שלא נתראה
יותר לעולם. אז התקרבתי אליו בצעדים חלושים, שוקעת בחול הקריר, מביטה בגלים.
טריליוני גרגירי החול הסתובבו מסביבי ומתחתיי וליוו אותי לאורך החוף לעבר השמש
הטובעת, שנראה וחיכתה רק בשבילי.
המשכתי ללכת בלי לעצור, בלי להביט לאחור, בלי לחשוב עלייך או על כל מה שנשאר
ברגעים אלה מאחוריי. אני יכולה להשבע לך שהשמש חייכה אליי והבטיחה לא לקרוא לך
שתבוא להציל אותי.

טבענו ביחד.

אם במקרה הסתכלת על השקיעה באותו הערב, למרות שאני יודעת ששנאת שקיעות. בוודאי
ראית שהשמש שקעה במהירות, היא לא רצתה שאני אתחרט בדרך, השמים בטח נצבעו בכתום
וסגול ואולי הבחנת בפס האדום שביקשתי ממנה לשים, רק כדי שתזהה. אדום היה הצבע
האהוב עליי, תמיד היה לך משהו נגדו. אני חושבת שהיה לך קשה לאהוב, אבל אפילו
בזה סרבת להודות.

אנחנו חברות דיי טובות היום, השמש ואני. בבוקר אני עולה איתה למעלה, להעיר את
כולם. אני יכולה לראות את מליארדי האנשים על כדור הארץ, אבל את קרן האור החזקה
ביותר אני מבקשת ממנה שתפנה אלייך, אולי בגלל זה הכרת מישהי חדשה ואתה מחייך
הרבה יותר, ואולי זה רק בגלל ששכחת אותי.
בלילה אנחנו טובעות ביחד, היא ממשיכה להשאיר סימן קטן בשבילך, למרות שכבר
הפסקתי לבקש, נראה לי שרק לה נשארה תקווה שאתה עדיין זוכר.

כשהיא הציעה לי לעזוב אותה ולחזור אל החוף, אמרתי לה שכבר לא נשאר לי בשביל מה
לחזור לשם. היא חייכה ועטפה אותי באלפי קרני האור החמימות שלה, ואח"כ דיברה עם
הגלים שיישלחו אותי בחזרה אל החוף, מסתבר בסוף שהם כולם חברים שם, והגלים בסך
הכל מכסים את השמש כדי שתוכל לישון בשקט, סתם דאגתי לחינם.

הים מלטף אותי עכשיו במקומך, כל לילה משכיב אותי לישון בין הקצף החם. אני
משערת שיום אחד תעבור פה איתה, ותמצא אותי זרוקה על החוף. אולי איזה ילד קטן
ירים אותי כי יחשוב שאני יפה. יש מיליונים כמוני, על החוף. אהבות שנגמרו
ולבבות שבורים מפוזרים בצורות שונות.
לפעמים עושים מאיתנו צמידים, או שרשראות, לפעמים משאירים אותנו לנוח. אמרו
שכבר לא נשארו הרבה מאיתנו בחוף, ועכשיו אנחנו מוגנים. אסור לקחת אותנו מכאן.
אני בכלל לא מבינה, אם אין הרבה כמונו, סימן שפחות לבבות נשברים, שפחות אנשים
נפרדים. מה זה מפריע להם? אבל לבני האדם יש תכונה מוזרה לגונן על דברים שאפילו
לא קשורים אליהם, כמו שגוננתי על החוף ועל השמש. אני מקווה שיום אחד הם יתפכחו
וישמרו על עצמם, אחרת גם מהם לא יישארו הרבה. אבל אתה תמיד תשאר, תביט בשקיעה
ותדע, שהסיפור שלנו חקוק בה, שוקע איתה כל יום מחדש.