אני חושבת על שקרים ואמיתות ועל כמה אני מתגעגעת לבנזונה...
ועל כמה שום דבר שאני אעשה כבר לא יחזיר אותו.
למה בכלל פאקינג אני רוצה שהוא יחזור?
למה לא הרמתי עכשיו טלפון לצפוני עם האופנוע שאולי כן יקפוץ או לרמת-גני שאולי
כן יהיה לי זמן לראות השבוע... או לכל אחד אחר ברשימת טלפונים המזדיינת של
הפלאפון.

הוא עושה לי חשק להרגיש... זולה, לנסוע לנופש מבצעי ליומיים ולתת לידיים זרות
לכבוש אותי, קל לי למצוא ידיים זרות. קל לי להרגיש חלולה. קל לי לא לבכות
בכלל, רק הקול המרוחק שלו גורם לדמעות שלי לטפטף כאילו מעולם לא היו שקועות
בתוך שקים קטנים שלא נועדו לחרור מיותר.

בא לי להסביר לו איך כל הדברים הסתדרו בסדר הפוך, ושפתאום יהיה לו חשק להסתכל
לי בעיניים ולי יהיה חשק לשבת קצת רחוק מידי ולא להימרח בעצב אוהב על המשענת
של הספה שלו ולהסתכל בעיניים החומות-רעות ולדעת שאין לו מילים בשבילי, הוא לא
רוצה לתת לי אותן. הוא רק יודע להיות שם כשאני לא צריכה, להרים צלצול כשאני
במקום אחר, לגרור אותי חזרה למבוכים האלה של הלב הכבוש, לרגש המטורף הזה שגורם
לי לשבת בחמש בערב ולשמוע את המפקד התורן מנגן בגיטרה ולהתחיל לשיר שירים של
'איפה הילד' או 'עברי לידר' ולהרגיש קצת פתאטית ולצטט לידיד שלי ירמי קפלן
ולהסביר לו ש...
"הדפוק הזה עושה לך טוב או או"
רק שהדפוק הזה כבר לא רוצה לעשות לי כלום, הדפוק הזה שכנע את עצמו כל-כך חזק
שאני כל הדברים האלה שהצגתי בכמה חודשים קצרים, שאני לא זאת שהוא היה איתה 9
חודשים ואז עוד קצת ועוד קצת...
הדפוק הזה יודע שהוא עשה טעות נוראית שהוא חזר לדבר איתי במאי או אולי שהוא לא
איפס אותי כשהוא יכל ומנסה לכפר עליה בכך שהוא דוחק אותי הכי רחוק שיש...
"רחוק מהעין רחוק מהלב." שנאה זה הרגש הכי קל בלקסיקון.

בעצם, הטעות הכי גדולה של שנינו הייתה שהוא לא הקשיב לי ב- 20.11.03 והחליט
שהוא דובק בבחורה שגרמה לו שוב להאמין באהבה (או לפחות ככה הוא טען) ולא נפרד
ממנה בגלל תרחישים עתידיים של ילדת שמנת שמתגייסת לצבא הגנה לישבני ישראל.
ושלי, שהפכתי לתלותית במקור כוח קטן שנוצל לא נכון כי במקום להחזיק את עצמי
מהאהבה שהייתה לי... החזקתי את עצמי מההתנצלויות שלו על כלום ומהסליחות שלו על
ההתנצלויות שלי. כל-כך הרבה אשמה בכל-כך הרבה כלום. כל-כך הרבה דמעות שמעולם
לא הייתה להן סיבה. כל-כך הרבה מצברים מרוקנים בשבת בצהריים למרגלות מיטה
כחולה כשגבר רותח מחבק אותי וזה כבר לא עוזר.
לפעמים רק אלוהים אשם..

אני רואה בראש האנגרים גדולים ואינפקטד באופן טבעי מצליחים להרגיע אותי ולטרף
אותי כאחד. בא לי להקיא.
כל הבלגאן הזה והמשפטים ודברים שקרו והפוזה שלו והשקרים שלי והשאיפות וכל
הביטול הזה... וכל החוסר הגיון..
מישהי כתבה (מיטל פישל בבמה חדשה)- "ל א     ל ה פ ס י ק     ל ה א מ י ן    
ש ת ח ז ו ר."   אני לא רוצה להפסיק.
אולי זאת פסיכולוגיה הפוכה.. אולי זה מזוכיזם... אולי אני אוהבת שהפלאפון
מצלצל ואני לא מזהה את הקול והמספר אבל השיחה גורמת לי לחייך... אולי באותה
מידה כמה דקות לפני או אחרי נוח לי לנגב דמעות, שאני יודעת שירדו אם אני אתקשר
אליו, מי כמוהו יודע לגרום לילדה הפוכה כמוני לכעוס עד כדי דמעות.


אתה מבלבל אותי.



24.10.04