אני רוצה לספר לך כמה קשה לי.
אבל במקום זה אני עושה מקלחת רותחת. דופקת קצת את הראש בקיר.
אוספת שיער, מפעילה יציאת חרום בדיסקמן ומנסה קצת להתכחש.
'קחי לך זמן... הכאב הזה יחלוף מהר אני מבטיח.' (המשפט הזה)
אף פעם לא יעזור בהכחשות. ובכל זאת זה רץ כבר פעם חמישית.

אני רוצה לספר לך, שפתאום אני לא מפחדת לקרוע תמונות מהאלבום,
ופתאום גם אין לי דחף לפתח מה שאבד כדי להשלים את הסריה.
ופתאום לדמעות יש צבע אפור.
ולזלזול של העולם יש טעם של פסיפלורה. (חמוץ מתוק)

אני רוצה... שלא תזלזל בי, כי יש מספיק אנשים חיים ואפילו וירטואליים
שעושים את זה. אני רוצה את הכבוד המאוס שלך, אני צריכה אותו
כדי שאני אוכל לנשום ישר, כמו שאני צריכה את החיבוק
של אלו שאני אוהבת כשאני רואה אותם. ואת השלום
של אלו שאני מכבדת כשהם רואים אותי.

'ואיך לומר כל הזמן את בין לבין ולא בדיוק ברור לך מה לומר כשהפוך.'
אני רוצה לשתף אותך באושר הקטן שהציף אותי כשמוכרת שנורא נהנתה
שדיברתי בחנות דיסקים שלה על הדורבנים, אמרה לי בדיוק איפה
יהיה את הדיסק של "יציאת חרום" ואפילו קצת התפלאה
שהגברת הקטנה עם המחשוף הגדול והתלתלים, יודעת מי אלה.
ושזה בכלל לא משנה שאני מכירה רק שני שירים. העיקר האהבה.

ואתה לא פה להבטיח לי מה שהזמר הזה לוחש לי כבר ארבעים דקות באוזניים.
(אתה גם לא על הקו) אני לא בטוחה אם אי פעם בכלל היה או יהיה לי את המספר
שלך.
אני רק יודעת, שהיום, בעזריאלי, כשישבתי פסוקת רגליים כמו
ילדה קטנה בארגז החול הענקי של העולם, והבטתי למעלה
אל הגגות הרחוקים של המגדלים. הרגשתי כמה אני קטנה, אפסית,
חסרת ערך, הרגשתי שאני כלום. ורק צילמתי.
ולא היית שם, למשות אותי מהתהום.


18.6.03- לילה של הפנמה והמון 'יציאת חרום.'