ניסיתם פעם לעוף? כולם רוצים לעוף, אבל השאלה היא לאן, לכוכבים? יש פרק כזה
שקוראים לו "לעוף לכוכבים" בספר סערת נפש, הפרק מתאר סיפור התאבדות של חייל
בצה"ל. כולם רוצים לעוף, אז אולי בעצם כולם רוצים להתאבד?

3 חודשים בבית חולים פסיכיאטרי, אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה יכול לעשות לבן
אדם, ובכן, זה יכול לעשות לו הרבה דברים:
הכדורים יכולים לגרום לך להשמין כמו שקרה לרוברט.
הטיפולים יכולים לנוון כמו שקרה לאמיר, הוא הגיע לשם יחסית שפוי ואחרי כל
הטיפולים שהוא עבר הוא היה הרבה יותר מנוון, אפילו משהו בהליכה שלו השתבש.
השעמום יכול לגרום לך ללמוד את כל המשחקים האפשרים שאפשר לשחק עם קלפי רמי, או
פשוט להתחיל לעשן.
היחס של החברה יכול לגרום לך להיכנס לדכאון כמו שקרה לאלכס, הוא לא רצה לחזור
הביתה ונשאר כל שישי-שבת במחלקה.
החברים לחדר שנוחרים יכולים לגרום לך לחוסר שינה כמו שקרה לי עם גלית ופשוט
למדתי שמגלגלים את הבן אדם וכשאין לך כוח לגלגל אותו אתה פשוט זורק עליו
נעלים, וכשנגמרות לך הנעלים אתה הולך ואוסף מכל המחלקה ואם תופסים אותך כי
גלית קמה בבוקר ועפו מלא נעלים בחדר אז אתה נשאר שישי-שבת.
הארוחות הקבועות יכולות לגרום לבטן שלך להתפוצץ אז אתה יכול להחליט שאתה לא
אוכל יותר, אבל האחים שמים לב לזה שאתה לא יורד לארוחות ומוצאים אותך מתחבא
בתוך הארון ומכריחים אותך לרדת, אז אתה פשוט מחליט שאתה אוכל אבל מקיא אח"כ,
מתדרדר לבולמיה והורס לעצמך את הבריאות כי זה באו הכי לא משנה כי אתה רוצה
למות.
אבל האנשים שעובדים שם, אם הם אנשים טובים, יכולים לפעמים לעזור לך, ללמד אותך
לנגן על גיטרה, לגרום לך קצת לדבר, ואולי להבין דברים שאני בקושי מבינה
עכשיו.
אני מציגה את התקופה הזאת כתקופה קצת רעה אבל האמת שבשלושת החודשים האלה היה
לי אולי אפילו קצת כיף,
היה לי שם את טיטי, טל וניצן. היינו מין חברות, ארבעתנו, מין גאנג כזה שעשה שם
כל הזמן צרות, הפכנו את המקום מבית חולים לבית זונות.
אני זוכרת כשהיינו יוצאים לטייל בחוץ והיינו רואים את כל החולים מהמחלקות של
המבוגרים, זה היה הלם. אבל לפחות יצא לנו מזה ללכת לקנות קופסאות של סיגריות,
ולפעמים פה ושם חטיפים להמשך השבוע.
בבי"ח יש 4 שלבים, השלב הראשון זה כשאתה מגיע, אתה במחלקה סגורה שבוחנים אותך
ואת ההתנהגות שלך כשאתה לבד, אתה מבודד, ואתה יכול להשתגע שבועות שם, אם האחים
והרופאים רוצים, כמו שקרה לליאור.
אחרי זה יש את שלב ב' כשאתה במחלקה הפתוחה. אני זוכרת ששמעתי את הרעשים משם
ורציתי כל כך כבר לעבור לשם, הכל רק לא להיות לבד. שלב ג' זה להיות במחלקה
הפתוחה ועם הבגדים שלך, כי הרי בשלב ב' אתה עדיין בפיג'מת בית חולים, ושלב ד'
זה שיש לך אפשרות יציאה החוצה, אפשר לרדת לביה"ס ואפשר לצאת שישי-שבת.
אגב, צבא, רציתם להתגייס חברה כבר עכשיו אני מודיעה לכם שאתם יכולים לשכוח
מזה, פרופיל 21 קבלת וחזרה הביתה נשלחתה.
3 חודשים בבי"ח פסיכאטרי יכולים גם לתת לך קצת פרספקטיבה ואת האפשרות לגלות מי
הם החברים האמיתיים שלך, לפעמים גם מה זה המשפחה המזובלת שלך. אלפי חברים
טובים נעלמו לי, אבל זה לא כאב, כאב לי על האנשים שהיו קרובים אלי והתרחקו לאט
לאט, או בעצם מהר מהר כי היה להם קשה להתמודד עם זה שלאיילה אין יותר כוח
אליהם וצריכה זמן לעצמה. והמשפחה, פשוט גיליתי שאין לי. ואני לא מדברת על
המורחבת, אני מדברת גם על המצומצמת, גיליתי שאלה שטוענים שמשפחה זה יותר
מחברים הם כלום מלבד דברנים גדולים, אפילו ביקור אחד או טלפון לא קיבלתי מהם.

מחלת נפש- עינוי נורא ואין סופי, ותוספת לעינוי הינה העובדה שהאנשים היקרים לך
החשובים לך מאמינים כי בכוח הרצון, או בכוח השליטה העצמית, או בכוח השליטה
השכלית תוכל להתגבר על המחלה.
פעם אמר פסיכיאטר חכם בתוכנית טלויזיה שמחלת נפש היא גרועה מסרטן, שאל
המראיין- מדוע? ענה הפסיכיאטר כי במחלות אחרות יעזור החולה את כוחות הנפש שלו
להתמודד איתן ואילו כאן הנפש היא החולה, אז מאין ילקח הכוח להתמודד?

הפרעת אישיות גבולית:
-נסיונות נואשים וקיצוניים למנוע נטישה אמיתית או מדומה של אדם אהוב.
-יחסים בין אישיים אינטנסיביים ובלתי יציבים שבהם הערצה ושנאה מתחלפות זו
בזו.
-הפרעה בתחושת הזהות.
-אימפולסיביות המביאה למעשים מסוכנים.
-מחשבות אובדניות תכופות או פציעה עצמית מכוונת.
-תנודות חריפות במצב הרוח.
-תחושות מתמידות של ריקנות.
-כעס בלתי מרוסן.
-אפיזודות חולפות של חשדנות היכולות להגיע למימדים של פראנואידים.