הסיפור נכתב בהשראת התמונה

השמש התחילה לשקוע ונראה היה כאילו היא שוקעת בעצמה לעוד ערב עצוב.

שלוש שנים עברו מאז שפלג עזב אותה. שלוש שנים.
שלוש שנים שהזמן לא זז והיא הרגישה זקנה ומרירה. כאילו כל החיים כבר מאחוריה,
השאירו אותה מרוקנת, רחוק במראה האחורית.

הוא אמר שהוא יוצא לשנייה, ומיד חוזר. נתן לה נשיקה רטובה ליד האוזן, שהרעישה
לה מדי והרגיזה אותה.
הוא לא חזר.

הוא שרד תאונת דרכים איומה עם הוריו כשהוא היה בן 12, למרות שאביו לא. הוא
המשיך הלאה עם כל הצלקות הנפשיות. התגייס לסיירת צנחנים והמשיך לתפקיד מ"פ
סיירת. את כל המבצעים והמארבים הוא עבר בשלום, חלק מחייליו לא, אבל הוא תמיד
חזר אליה משם. מאובק מהפודרה הדרומית, מטונף מהבוץ הגלילי, מגוהץ מהטקסים.
תמיד עם החיוך הלבן והצחור שהכניס את האור הביתה וריצד לה מאז במחשבות.

הוא הספיק להיות עשרה ימים בבית, עד שהוא קפץ לקנות אקמול, בשבילה, ולא חזר.
טלפון מהשכן הריץ אותה אל מעבר החצייה מול הבית. הוא שכב על הפסים הלבנים.
לבנים כמו השיניים שלו. הפנים בתוך הקרקע, כאילו אומר לה 'אני לא רוצה שתראי
אותי ככה'. הוא היה שרוע שם, והיא רכונה מעליו, בוכה בכי חרישי, לא מעיזה
לצעוק שלא להפריע למנוחתו.

שבע שנים ביחד נגמרו במכת פגוש. הנהג נשבע לה ולכולם שהוא צץ לו משום מקום.
אותה זה לא עניין. לה הוא נעלם לשום מקום, והוא כבר לא חוזר.

מאז היא קבורה בזיכרונות, במחשבות על 'מה היה קורה אם', ובניסיונות לשחזר
מציאות שונה, מציאות איתו. חתונה, ילדים, אולי סתם חיבוק חם מתחת לשמיכה.
עטופה בשתי שכבות ידיים מתוצרתו. כמה שהיא אהבה את המגע החזק שלו, את הרכות
שלו בעיניים. את הצחוק הגברי שלו. את החיוך...

הטלפון צלצל.
על קו הטלפון מציג את עצמו בהיסוס יוגב, חבר של פלג מהפלוגה. היא זוכרת אותו
מהטקסים של הפלוגה.
הוא מזמין אותה לפגוש אותו בבית קפה. לדבר על פלג, על הזיכרונות.
היא מסרבת בגלל כאב ראש, אבל משתכנעת כשהוא אומר שיש דברים שהוא רוצה לספר
לה.
יוגב יאסוף אותה בשבע מהבית והם ישבו בבית קפה בפינת בוגרשוב.
אחרי כל כך הרבה זמן שהיא מתייחדת עם הזיכרונות ולא נותנת לאף אחד להציץ
פנימה, היא הרגישה שאולי הערב הגיע הזמן לשתף.


דלת המקלחון נסגרה מאחוריה והיא מרגישה את המים שוטפים על גופה בפראות. זרם
חזק מקרצף את דמה. נשענת על הקיר, היא קופאת במקום ונותנת לזרם להפיח בה חיים,
לשטוף אותה מהדמעות.
המגבת נעטפת מסביב לגופה בזמן שהיא מתבוננת במראה. עדיין אותה פיגורה, עדיין
'החתיכה שלי', כמו שהוא היה קורא לה. למרות הכל, יש עוד כפלים חדשים במראה,
והיא בוחנת את צלקות הזמן. מתכופפת ונוגעת בצלוליטיס הדקים במותניים, מחליקה
מודאגת אל עבר הוורידים שהתחילו לבלוט ברגל ימין.
מתי כל זה קרה?

היא שולפת את סט האיפור מהמגירה הראשונה משמאל. אין לה שם כמעט כלום. אולי
איזה שפתון, סומק  ואיי-ליינר שחור, שאמור להבליט את העיניים הכהות שלה. היא
שולפת את מברשת הסומק ומעבירה מבט על פניה במראה.
"מה את עושה? בשביל מה את מתאפרת עכשיו?".
רגשות האשם מתחילים לתקוף אותה, והיא מחזירה את המברשת לתיק האיפור ופותחת את
המגירה הראשונה מימין. ג'ל גילוח, סכין עם שלושה להבים והבושם שהיא קנתה לו.
היא פולטת אנחה וכמעט פורצת בבכי, כמו שהיא עושה כמעט כל ערב , כבר שלוש שנים
ברציפות. אבל לא. לא הערב. היא סוגרת את המגירה שלו, ושולפת מחדש את מברשת
הסומק מהתיק שלה.

אדמומיות נמרחת על לחייה, פסים עדינים מדגישים את עיניה, שפתיה מקבלות גוון
אדמדם. כל הזמן מבטה מדקדק ובוחן את הנעשה בקפידה, לא מרשה לה לחייך, או להבין
למה היא מתייפה, למה עכשיו, בשביל מי.

היא פונה לחדר השינה ופותחת את דלת ארון הבגדים שלה.  המיטה הזוגית שמאחוריה
השתקפה במראה שבדלת הארון. זו המיטה שבה הם שכבו מכורבלים ודיברו על חתונה, על
ילדים. היא מסירה מעליה את המגבת ומעיפה אותה על המיטה. המגבת נוחתת על הכרית
בצד שלו, וריח גופה וארומת הסבונים עולה באוויר.
היא רואה את גופה הערום במראה ולופתת את החזה שלה. דוחפת את שדיה זה אל זה
ומדמיינת שהוא עושה לה את זה. שפתיה חשוקות ועיניה נעצמות לשנייה.

צלצול באינטרקום.

הוא כבר הגיע ומחכה לה בחוץ. היא תופסת חזייה לבנה ומשתחלת לתוך תחתונים
אדומות, אלה שהיא עדיין לא לבשה. שמלה שחורה וסולידית גולשת במורד גופה עד
לברכיה והיא אצה לאינטרקום.

"אני כבר יורדת", היא אומרת, תוך כדי חיוך נבוך.
היא חוזרת לחדר השינה להעביר עוד ייבוש על שערותיה עם המגבת הפרושה על המיטה.
הריח שלה חזק ומזכיר לה את הריח שלו. הריח הגברי והנפלא שלו, כשהיה עוטף אותה
מתחת לשמיכות.
היא מייבשת, מסתדרת, ולוקחת את התיק. הולכת אל הדלת, מתכוונת להפעיל מעט משקל
על ידית הכניסה ולצאת החוצה, אל חדר המדרגות, בדרך אל יוגב.

שנייה לפני היציאה היא מעבירה מבט על הסלון, המטבח, אל המרפסת. הדירה שהם רצו
וחלמו להזדקן בה ביחד.

היא עוצרת. היא שכחה משהו. רצה חזרה למסדרון אל עבר חדר האמבטיה. היא פותחת את
המגירה שלו ושולפת החוצה את הבושם שלו.
מחייכת לעצמה, היא מזליפה את הניחוח שלו לתוך העורף הלבן שלה ומשפשפת אותו
לתוך תוכה. הניחוח החזק שלו חודר לה לתוך מחזור הדם והחיוך נשפך על פניה. היא
מכבה את האור באמבטיה וחוזרת לכיוון הדלת.

בדרך חזרה אל הדלת , במרפסת, היא הייתה יכולה להישבע שהיא רואה אותו. עומד שם.
מחייך ומסתובב לעבר השקיעה. הוא נראה מרוצה, מניף את ידיו בתנועת ניצחון.

היא אולי ממשיכה הלאה, אבל הוא תמיד יישאר איתה.

בגלל מגבלות העצוב באתר לא יכלתי להציג לכם את התמונה רק אחרי הטקסט. חבל,
ככה רציתי...

התמונה היוותה את ההשראה לסיפור וצולמה ע"י חבר קרוב שלי שביקש להישאר כרגע
בעילום שם.