שאלתיאל, אף פעם לא היה הולך הרבה למוזיאונים, למרות שהוא טיפוס נורא אומנותי,
אוהב אומנות, חושק באומנות ורואה באומנות כעתיד שלו, אף פעם הוא לא היה הולך
הרבה למוזיאונים אם בכלל, 'זה לא בגלל שלא רציתי, זה בגלל שלא היה לי עם מי,
כי הרי בסך הכל, חלק מהווי הבידור של סיור במקומות כאלו זה לנהל דו שיח על
אותן יצירות עם מישהו, לתת את הדעת, להגיב ולשמוע מה שיש לאנשים להגיד', טען
שאלתיאל.
פעם ראשונה אחרי חמש שנים כמעט, ששאלתיאל הולך שוב למוזיאון, מוזיאון תל אביב,
יותר נכון הוא נסע לשם, 'נפלה עליי התרגשות ילדותית כזאת של ילד שכל כך אוהב
את המשחק שלו, לראות שוב את כל הציורים, את כל הצורות, הצבעוניות הבלתי נגמרת,
המסדרונות המפותלים והסקרנות לראות מה שיש מאחורי כל הקירות המאסיביים האלו
שמחזיקים את התרבות הזאת, מספיק לי רק לראות ולראות, אני אוהב את הויזואליות
הזאת, זאת אחת הסיבות שאני פשוט לא קורא, אני לא מאמין בלקרוא, אני אקרא רק אם
אני אצטרך להשיג מזה משהו, חוצמזה, לא חינכו אותי על זה, על אף שאני כותב הרבה
מאוד, זה משחרר אותי, אני מוכן להתפשר על כיתוב ויזואלי, שיעניין את העין'.
המשיך שאלתיאל לספר.

שאלתיאל לא הגיע למוזיאון לבד, הוא הגיע לשם עם דאפי, יכול להיות ויש מצב טוב
אפילו, שיש בעולם הזה עוד ברווזים שהוא יכול להתחבר אליהם מנטלית, אבל כרגע,
דאפי נראית כחיבור הויזואלי-מנטלי-פיזי היחיד שיש בעולם הזה בשבילו, היחידה
שהצליחה להזכיר לו מה היא אהבתו האמיתית, חוץ מברווזה יפה כמוה כמובן.
בזמן ששאלתיאל ודאפי ישבו באחד מחדרי המוזיאון הגדולים, על מן ספה מלבנית
כזאת, מחליפים כמה נשיקות וליקוקי אוזניים, צצה לפתע עוברת אורח 'אני מפריעה
לכם?', אמרה, 'מה...מפתיע אותך? אנחנו מיצג אומנותי מיני, אנחנו חלק
מהמוזיאון, אנחנו יצירה לכל דבר', השיב לה שאלתיאל בציניות, האישה הסתכלה עליו
במן מבט מפוחד ועשתה את דרכה במהירות לחדר הסמוך.

שאלתיאל חשב לעצמו שהוא עוד יפיל את המקום הזה מהרגליים, הוא לא יצטרך את שרי
אריסון בשביל שתהיה לו ספונסר, הוא לא יצטרך להיות פרובוקטיבי או חצוף, זיין
מוח או קיטשי, הוא פשוט יהפנט את כולם וכל נפש חיה על הפלנטה הזאת, תתחבר
ליצירות שלו, למה? כי כוס אמו על העולם הזה הוא עוד לא ראה דבר, בלי שום מסרים
פוליטיים או שובינסטיים, מחקרים אנטומיים או אמירות חשובות על גזע האנושות,
ת'כלס נטו.
'על מה אתה חושב?' שאלה אותו דאפי, 'סתם...אני טיפוס חושב, את יודעת, לא משהו
רציני', השיב לה שאלתיאל.
החשיבה של שאלתיאל היא היתרון הבולט שלו וכמו כן, גם חסרונו, חסרון גדול מאוד,
'לפעמים אני רוצה לתת לעצמי סטירה מצלצלת כזאת שתרעיד לי את קו המחשבה, שתוציא
אותי מהמסתוריות המזורגגת הזאת שאופפת אותי כלפי חוץ', אמר לי שאלתיאל.

'יודעת מה?', אמר שאלתיאל לדאפי, 'מה...?', היא השיבה.
'אני רוצה לעשות איתך אהבה פה באמצע האולם, בעצם, לא אהבה, בואי נזדיין וזהו,
אחר כך, כשנגמור, נלך ונעשה רעש לכל השקט שיש פה וכשנצא מפה, נעשה גרפיטי ענק
על כל הקיר החיצוני, נחצה את הכביש ונפזר עליו מסמרים, נראה מכוניות מתפנצ'רות
אחת אחת, נכנס לאוטו ואז אני ארד לך, אם תרצי, אני מוכן שוב להזדיין איתך,
כשניסע הביתה, אסע על שישים קמ"ש בנתיב הכי שמאלי, אעצבן את כולם וכשאוריד
אותך בבית אתן לך בוסה ענקית כזאת על השפתיים, בדרכי הביתה, אודיע לעבודה שאני
מתפטר, כשאראה את הוריי בבית, אגיד להם שאני טס, לאן? וואלה לא יודע, טס
להזדיין, זה מן אי קטן כזה ליד ג'מאייקה, אי כזה שכולם מזדיינים שם, שם אני
אבנה לי סטודיו ואצייר לי כל היום, אשמע לי רגאיי ואעשן ג'ויינטים משדה הגראס
שיהיה לי בחצר האחורית, אצלם כל יום את אותה שקיעה, אכנס כל יום לאותו הים,
אשתזף עד שאאבד כל פיגמנט מהעור שלי, אמכור את העבודות שלי במיליוני דולרים
לסוחרי אומנות אמריקאים שלא מבינים בשיט מהו ת'כלס המסר שלי', אמר שאלתיאל
בהתלהבות.

אבל עולם כמנהגו נוהג ואין בו דבר פשוט, כמה אובדני ששאלתיאל יהיה, או קיטשי,
פלצפני, סביר להניח שהוא תמיד יחשוב למתן ולהביא אותה איפשהו באמצע, אבל זה
קשה, קשה מאוד, רגשות קשה למתן, קל יותר להצניע אותן, הוא מצניע אותן מתוך
חוסר ביטחון, מוחלט אבל, דבר אחד טוב בחוסר ביטחון, שאפשר להתגבר עליו, עם
השנים, עם קצת עזרה מהאנשים הנכונים.

'יודעת מה?', אומר שאלתיאל לליסה, 'תתני לי רק להריח את הבושם שלך וגם כשאת
עוזבת אז מהריח שלך על הבגדים שלי אני מרשה לעצמי להנות עד שהם מתאדים, תתני
לי רק לראות אותך עומדת, רוקדת, הולכת, מתאפרת או אוכלת שוקולד, תתני לי לשמוע
אותך ולחכות לראות אותך, תתני לי לנשק אותך, אפילו באוזן, ראבאק כמה שאני נהנה
מזה, תתני לי לחיות את הרגע, עם חשיבה לעתיד אבל בדגש על הרגע', אמר.

האומנות של שאלתיאל מסובכת עד כמה שהיא פשוטה, פשוטה עד כמה שהיא מסובכת, הוא
לא אוהב ליצור סתם ככה, סתם ככה הוא לא אוהב ליצור, כמה שהוא שונא את עצמו,
הוא אוהב פי כמה, כמה שהוא מדבר, כשלא צריך, הוא שקט, כמה שהוא יכול להיות הכי
יפה, הוא בסך הכל ברווז, ברווזון יותר נכון, ברווזון מכוער, ברווזון מכוער
ושחור עם זיפים.

והוא רק רוצה להוציא את הבכי כמו ילד קטן.

"תבלו..."