אשתדל לא להלאות בפרטים.

קצת על הטכניקה.
המשפחה מצויירת עם פחם על קנסון.
הספר טלפונים בעפרונות על נייר פרגמנט. (ולמי שחושב שאני מטורפת לצייר את כל
העמוד, אז אכן כן, אני בהחלט מטורפת מספיק לעשות את זה... )

קצת על הנושא.
המורה נתנה לנו יד חופשית באמת לעשות מה שעולה לנו, בטכניקה ובהכל. והיו לי
מליון רעיונות, אבל זה היה היחיד שממש יכולתי לדמיין אותו ויזואלית.
הדמויות היו מצויירת לי בראש בסיטואציה הזו בדיוק, ועם כל הקושי שלי לצייר
דברים מהראש, פשוט לא יכולתי לשנות אותם, אפילו להעביר את הדלת לצד השני של
המפתן לא יכולתי, כי הכל כבר היה בילט אין.

היה לי חשוב שהמשפחה לא תהיה בתמונה משפחתית או משהו, אלא כאילו בסיטואציה
מהחיים. משהו יומיומי וסתמי כזה.
עניין הפרט הוא שמסתכלים על המשפחה דרך הספר טלפונים, זאת אומרת שהם יכולים
להיות כל אחד מהמשפחות בספר טלפונים, בכוונה לא הדגשתי אף אחד מהשמות בספר
טלפונים ולא כתבתי שם על הדלת של הבית. זה גם תורם לתחושת הזרות, בעיני, עצם
זה שהצופה עומד בחדר המדרגות שהוא שטח ציבורי, ולמרות שכולם מחייכים ונראים
שמחים וחברותיים, האישה עוד יכולה לטרוק עליו את הדלת ולהשאיר אותו מחוץ
לסיטואציה של החמימות המשפחתית.


אין הרבה לומר, למרות שכבר אמרתי הרבה...
בסופו של דבר אני אוהבת את הרעיון הכללי. התוצאה בעיני לא מושקעת מספיק, והיה
יכול להיות הרבה יותר יפה וטוב.