ואתחבא מזלעפות מטר וכידוני הכפור...
עמדתי אז בעניים מושפלות, לא הייתה נפשי יודעת מנוחת עולמים.
ובחושבי כי מילים הם רק רעות של רוח, אני הערתי את שודדי המוות...
איך יכולתי אז לדעת כי הגורל יאיר לי את פניו?

שמש נקמות עלתה עם שחר, כי עם שחר נפקחו גם עיני העיוורים, ואומר כי לאוהב או
למנצח?

בסופת ניסים הוא התגלה אליי, חיוור פנים, הוא מהלך כרוח רפאים בין גלים
בוכים...
וכעת אשאל  האם תפארת היא לרצוח מת?

ברצוני להסתער על חוף חבוט בקצף מוות, והוא ימשיך ויעמוד איתן כצור בפני מטר
החניתות שלי, בן חייל, רע נאמן, בוגד תחמן...
אבל את גוויתו אקבור ואם נגזר עליי למות אני אומרת כי חטאי קדוש הוא, אני אנוח
לצידו, ואם ירצה יחזיר לי אהבה על חטא אהבתי...
חיינו יעופו כחלום נדוש....
כי זהו חוט בתוך גורל סבוך...
ובזמן הזה טוב תאמר לחושך ורע תאמר לאור...

בנשמת אפי האחרונה אשלח קללה ואומר כי בחיים בחרת ואני במוות,
ופן תראה שוב איילים...

ואראה איך הכול עף כאבק, כולם אבק פורח...
ואור השמש מכה ככפור בבשרי ואפלה ציפתה את שתי עיניי...
ולא אוסיף לראות את אור השמש...