סיפור עצוב ליום כיפורים- משה גלשטין
לאמא היתה בארץ משפחה גדולה. יחסית. אמנם כילדה ראיתי את השלוחות הישראליות
לעתים רחוקות-אולי פעם בשנה,
למשל דוד יוסף שהיה מביא לנו לעתים מקיבוץ אשדות יעקב הרחוקה והחמה שבעמק
הירדן גוש של בננות ירוקות שטרם הבשילו, ושעדיין היו קשורות לחוטר עליו גדלו.
הגוש היה מוכנס לפח שנמצא בו חומר מוזר ומסריח-קרביד-לזרז את הבשלתן.  פעם גם
הביא לנו אנונה מכוסת קשקשים ירוקים בולטים שטעמה-לאחר שהוסר החלק החיצוני
המלא בליטות, היה טעם גן עדן; לאיש איש ניתן לטעום חתיכה קטנה-היתה רק אנונה
מאד יקרה אחת...)
אנו גרנו באילת השחר, והמרחק באוטובוס האפור והמתנדנד לאשדות יעקב נראה
אינסופי כאשר נסענו לשם, בפעמים הספורות שזה קרה במשך ילדותי;
שם הכרתי את ילדי דודי: רינה, עידית הבהירים ואלי הג'ינג' הפעוט.
דודה חנה גרה בקיבוץ יגור ובביתה נישא אחיה יונה לשרה, זמן לא רב לאחר שהגיעו
מאירופה לאחר גמר מלחמת השחרור;  באותו לילה  חטף דודי, אברהמ'ל גיפמן את התקף
הלב הראשון שלו וכמעט הלך לעולמו-לרגל הארוע ישנו שם, ואני זוכרת שהעירונו
באמצע הלילה במיטה הנשלפת, בחדר האחד של המשפחה, כיוון שהיה צורך להביאו דחוף
לבית החולים).
גם לכאן, לקיבוץ יגור, היינו מגיעים לביקור לעתים רחוקות. אבל, היתה דודה,
ודוד, וילדים, ולשם גם עברנו, לאחר עזיבת אילת השחר, שנים מאוחר יותר, בעקבות
דודתי.
ביגור גם גדל ונקבר בן דודי, יפה התואר, הטייס, בנצי גיפמן שנהרג במלחמת ששת
הימים הארורה.
היה גם הדוד בירל, אחי אמא, שעינו האחת חסרה, שהגיע מאוחר יותר-בשנות החמישים,
לאחר שנדד בנעוריו לארגנטינה, בעקבות אחותו צ'רנה, וחי שם עשרים שנה, והוא שמח
וטוב לב, תופס את אמי במתניה, מפזם ומדלג וסוחף את אמי, שלא ידעה כמעט לרקוד,
במחול טנגו שהביא מארגנטינה;
הוא נישא מאוחר יותר-בשנות החמישים שלו והארבעים שלה, לטינה-רווקה קטנת קומה
מרומניה-נצר לשבט שלם של אחיות; ילדים לא נולדו להם. הם גרו בסמוך ליוסף אחיו
שעזב את הקיבוץ, בשכונה חדשה שהוקמה שם על צלע ההר בטבריה; אמא דחפה את בירל
לקנות את הדירה הזו-היה זמן טוב לכך-המדינה הציעה קניית דירות בתנאים נוחים
מאד-11.000 לירות לבית, ואפילו לגבי ביירל-דב, שעבד בקופ'ח - זה היה סכום
שיכול היה להשיג, העיקר שיהיה לו ולאשתו הצחקנית והעגולה בית משלהם.
היתה גם משפחת אהרוני. במיוחד ליפא הגדול ממני במספר שנים והוריו, שזכרתי
מביקור או שניים, בהיותי בת כארבע שנים, בביתם בתל-אביב המעטירה: בית בסמטה
שקטה, ארונות עץ גדולים, מטבח... למיטב זכרוני שיחקנו שנינו במחבואים באותו
ביקור; התחבאתי בארון...ליפא הוא בן דוד של אמא, שומר מצוות, שהשתקע בקיבוץ
דתי והקים משפחה
היתה  חנצ'ה, בת הדודה שלעתים ביקרנוה בתל אביב, והיא יפהפיה שחרחורת שהיתה
מבקרת  עוד לפני נישואיה, כנערה, את אמי בקיבוץ. קיבוץ היה אז שם דבר. ולדעתי
-ולפי תמונה שהשתמרה, גם הצטרפה לאמי לעבודה בבית האריזה-והנה היא, שנים רבות
לאחר מכן, בארכיון אילת-השחר בתמונה שרוב שמות משתתפיה זוהו על ידי בני אילת
השחר הבוגרים, לאחר שנים, ואילו היא- תחת השם: לא מזוהה, והנה היא שם, עומדת
בחזית, שחורת שיער,יפה-אמי מעט מאחוריה, באמצע, שניה מימין, שחורת שיער גם
היא:
     
היתה גם בלומקה התל-אביבית, גם היא, קטנת קומה וחביבה, ושלושה בני-דודים יואל,
יהודה ושלישי ששכחתי את שמו,-לאחר שנים יפול בנו של האחד מהם במלחמות ישראל.
בני דודים אלה כמעט שלא פגשנו, רק לאחר שעברנו לקיבוץ יגור היו מבקרים את אמי
והיא אותם, וזאת לאחר שאני כבר יצאתי מהבית.
כמובן שהיו יונה ושרה-עליהם סיפרתי לא פעם והייתי בת-בית בביתם שנים רבות,
בבגרותם, כמעט בת.
היתה גם האחות צ'רנה שהיגרה בצעירותה,  נשואה ולה אז שני ילדים, מאירופה
לארגנטינה. 5 ילדיה, בהם רק בת אחת גדלו ועשו חייל, גם הגיעו למשרות רמות .
לאחר שנים פגשנום בביקוריהם הספורים בישראל. הבת  יפהפיה תכולת עיניים ועור
בצבע זית, היתה לפסיכיאטרית מוערכת בארגנטינה ונכדה ונכד קבעו לאחר שנים את
מגוריהם בישראל.
אמא ואבא השאירו הורים באירופה. אמא-את אמה, שהיתה שנים אלמנתו של רב ושוחט,
ושבנה אליהו-הגדול בבנים-קיבל לאחר מות אביו בטיפוס את משרתו. (כל המשפחה חלתה
בטיפוס אך האב היה היחיד שנפטר. )
היא שליוותה את אמי ואחר כך את חנה, במסעם לארץ הרחוקה ההיא, פלשתינה;  אמא
כתבה על כך בחוברת 'חיים של טעם', שהוציאה בזקנותה, בתארה את אמה-דמות גבוהה
עטופה במעיל אפור, מלווה אותה עצובה, אשה בודדה ומבוגרת, כשאמא בדרכה
לפלשתינה. כך  זכרה אמי את אותה פרידה עצובה כל חייה: דמות אפורה,  במעיל
אפור, שמלווה אותה במבטה, מנפנפת בידה כשהאניה מפליגה, הולכת ומתרחקת.
הידעו-קרוב לוודאי שכן-שלא ייפגשו עוד לעולם?
אמא  זכרה שעוד קודם לכך, לאחר מות אביה, היו בניה ובנותיה של סבתי האלמנה
מקבלים כמובן מאליו את הטיפול וההשקעה של האם; לבי מכה אותי-איך לא עזרנו לה,
אמרה,  זה היה כל כך מובן לנו מאליו, שהיא עבדה, בשלה, עשתה מלאכות הבית בן 7
האחים והאחיות-ורק חנה היתה עוזרת לה...
יוסף יימלט מאימת הנאצים ויגיע לאחר מכן לקיבוץ, והיא, האם,  ואליהו בנה
ומשפחתו יוצאו להורג על ידי הנאצים. יונה יגלה לסיביר, יהיה פרטיזן, פעיל
בבריחה ויגיע גם הוא לישראל שהוקמה זה לא כבר, בעקבות חנה, בלומה ויוסף.
זכרון ילדות רחוק: אמא קוראת מכתב לאור המנורה ומזילה דמעות,  והדמעות ממיסות
את הכתב:
אמא שלה-סבתי, דודים ובני דודים רחוקים יותר במדרג המשפחתי, שהיו חלק מילדותה,
כל מי שנשאר שם, קבוצת אנשים שלמה נספתה. דמעות טפטפו מעיניה על המכתבים
מאמה, כשאלה הגיעו עדיין, בסביבות שנת 1940-42.
בזקנתה, כאשר עשתה סדר בתמונות ומכתבים, השמידה אמי מכתבים אלה ואחרים חלקם
כתובים ביידיש- ותמונות שחשבה שלא יעניינו אותנו, הצעירים- כך שלא הגעתי אליהם
מעולם, ואיתם גם אל זכר סבתי ואולי אחרים, ושל חברים מנעוריה מאילת
השחר-מוטוס, ברוינשפיגל . -אני זוכרת אותה מעלעלת לעתים  בתמונות, במכתבים,
שבתיק הכהה ההוא.
גם לאבא היו מעט קרובי-משפחה, שהיו מגיעים לעתים רחוקות לאיילת. וגם אותם
נסענו לבקר לעתים רחוקות עוד יותר. עזריאל, בן-דוד שלישי של אבא, שאיבד יד
במלחמת העולם, כשלחם בבריגדה-  מעולם לא סיפר לנו על התקופה ההיא-אולי להורי;
עיניו היו חומות, שערו דליל, עגלגל, היה מתלוצץ וכורך את זרועו סביב אמי,
'מתחיל' איתה בנוכחות אבי, כביכול בליצנות. אמא היתה שחרחורת וסוערת ואני
בטוחה שהוא התפעל ממנה. מעין חיזור שאולי, אם היה נענה בחיוב היה הולך
הלאה...אמא היתה צוחקת ומשתמטת מחיבוקו. היתה כבר נשואה לאבי וכך 'הסתפחה'
למשפחה זו.
עזריאל עבד ב'דבר', ופעם אחת הביא לי אוצר של ממש: כרך של גליונות כרוכים של
שנה שלמה של 'דבר לילדים'-אוצר בלום של שירים, סיפורים, חידות, ציורים של
'אורי מורי', סיפורים מצוירים ומחורזים בכל חוברת. תשבצים, וגם שירים ציורים
וסיפורים שהילדים בכל רחבי הארץ שלחו לעיתון והתפרסמו שם-פעם גם שיר שלי;
החומר הכתוב הדל בקיבוץ התעשר עבורי בבת אחת, ושנים הייתי מעלעלת וקוראת
ומוצאת שם אוצרות חבויים.
הוא הביא לי גם-הייתי בת 8- את הספר שנחום גוטמן, כתב וצייר, ובו המון רישומים
וציורי-צבע, על לובנגולו מלך זולו האפריקאי, חיות מוזרות וידידים מוזרים
שלו-ואף שזה כביכול ספר על מבוגרים-שבה בהחלט את לבי. לעתים רחוקות באנו לבקר
בביתו של עזריאל בשיך-מוניס; על גג הבית  היה מיכל לאגירת מי-גשמים, וכמה
תרנגולות הסתובבו שם ולול רשת, ואני עוד זוכרת עד היום את אביו קטן הקומה, ריח
דגים מתבשלים בקדרה, ואת האם  כהת העור וקטנת הקומה ישובה על מדרגות הכניסה
לבית, ומורטת את נוצות התרנגולת השחוטה, את אחותו ציונה הצעירה ממנו שלבשה
תמיד שמלות מתרחבות מהמותן, ואת שושנה האחות הצעירה.
הבית שכן אז בשולי העיר הנבנית תל-אביב, מטעי הדרים הקיפוהו עדיין, והגיעו עד
קרוב לביתם, שהיה די מבודד, שנים רבות לפני שהבניה המואצת בלעה אותם.
אמנם הקשר עם השלוחה הזו-היחידה, של משפחת אבי היה די דליל, אבל נשמר לאורך
השנים, ואף כאשר נישאתי ועברתי למפלסים ונולדו לי ילדי, היו מגיעים לבקר,
לעתים רחוקות.
אמא סיפרה לי, כשהייתי כבר בוגרת, שלאבא היה אח שנפטר בגיל צעיר, שחי בשדות
ים ואפילו יש חדר הנצחה על שמו. שמו היה משה גלשטין, היתה לו מחלת לב, אבל
בימים ההם, בחור צעיר וחולה-פלשתינה לא היתה המקום עבורו.
אבא מעולם לא הזכיר את אחיו זה. האם היה לו רגש אשמה על כך שלא שמר על אחיו
היחיד, הצעיר ממנו, בארץ החמה, היבשה והקשה הזו? הנושא לא עלה מעולם בילדותי.
רק כשבגרתי, כשהיינו מעלעלים לעתים  בתמונות מהתיק החום-תיק קרטון כהה מבחוץ,
ובו מחיצות בד, שהתמונות היו נשפכות ממנו על הספה  ובהן מכתבים ותמונות של אמא
ואבא, של חברים, התמונה היחידה של פנים גבריות צעירות שלא הכרתי, תמונת
פספורט, ושעליה לא היו סיפורי ילדות עוררה פעם אחת את סקרנותי ושאלתי עליה את
אמא. אבא כבר לא היה בין החיים באותה עת.
אמא לקחה את התמונה הקטנה בידיה ואמרה: זה האח של אבא, משה.
מה, היה לי דוד גם מצד אבא?
כן, אמרה אמא, אלא שהוא נפטר צעיר מאד. הוא היה גר ועבד בשדות ים, ולא היה איש
שידע שיש לו בעיית לב וישמור עליו.
הסיפור הזה עורר את סקרנותי אלא שלאמא לא היה הרבה לספר-או שמא לא טרחתי לברר
יותר פרטים. בכל אופן שמחתי שיש חדר זכרון בשדות ים, כך אמא אמרה-הקבוץ של חנה
סנש-לזכרו.
זה היה לפני ימים רבים. לעתים רחוקות הייתי נזכרת בו, ושואלת את עצמי: אם היה
זה היום, האם ניתן היה לנתחו ולהצילו? מה קרה לו שם-והרי אין איש שזוכר אותו
היום. מה הספיק לעשות בחייו הקצרים, האם היו ביקורים של אבי אצלו וההיפך? מה
עשה ובמה עבד, שמותו בא לו כה צעיר. האם ידע אישה? קרוב לודאי שלא. במה עסק
כשמותו בא פתע-האם הרים אבנים גדולות בשדה? האם הספיק לרכוש חברים וחברות?
-האם נסע בעקבות אחיו הבוגר לאחר שזה עלה ארצה, כאשר גדל קצת-האם היה
בתנועת-נוער בעירו? ההיה אהוב על האנשים שהכירוהו, או ביישן ונחבא אל הכלים?
וסבי שלא הכרתי מעולם -הדאגה לבניו ניכרת בכמה שורות שפוענחו במכתבו ששרד. מה
קורה לבנים הרחוקים שלי, בארץ הקשה הזו, אליה נסעתם מלאי תקווה-כל אחד בתורו?
האם ידע על מות בנו, האם התאבל עליו, על בנו שנסע לארץ קשה וזרה ומת בחטף-עוד
קרבן לא נודע של בניית ארץ חדשה, שעליה לא יזכה לשמוע, ישראל-לפני שנרצח בעצמו
על ידי הנאצים?
-אם אבי נפטרה כמה שנים קודם, ורק  שורות ספורות במכתב  מהדודה, אחותו של האב
כנראה-נכתבו ביידיש כתוספת למכתב בעברית שאפילו אני הצלחתי לקרוא, והיא מתארת
ורניקס שעשתה- שכנראה ידעה שאהבו, הבנים...בטח התגעגעו שם, בוורבה, לשני הבנים
שנותרו לאחר מות האם, ושנסעו רחוק רחוק, האב שהיה מורה, והדודה שאולי היתה
הדמות הנשית היחידה שעזרה לטפל בהם. מה היו היחסים במשפחה ההיא, האם היו עוד
קרובי-משפחה שם, בעיר הולדתו? גם על הדודה שהיתה לאבי נודע לי באקראי, רק
מהתוספת בכתב ידה במכתב של האב. מעולם לא הוזכרה בביתנו...
-ובאיזה נסיבות עלה משה לארץ? מלבד מה שסיפרה עליו אמי, מעולם לא נתקלתי באיש
שהכיר אותו.
כמו צל, עננה קטנה שאולי היתה ואולי לא, כך נעלם מעל פני האדמה. אפילו לשבת
שבעה לזכרו לא היה מי שישב-אבא אולי התאבל בליבו, אבל בשנים ההן, לא היה אפילו
זמן לכך-ואבא הלך בטח לעבוד בפלחה כאשר שמע על כך, כמו כל יום, עם הטרקטור
והמחרשה, והשדות שמחכים לזריעה...נושא בליבו אשמה על אחיו הצעיר שהוא הופקד
כביכול על שלומו ולא קיים - האם נשא אבא רגשי אשמה כבדים על-כך שלא יכול היה
לשמור על אחיו, שאביו, סבי, הפקידו עליו כאשר נתן לו לעלות לכאן??...האח היחיד
שהיה לו, שחי רחוק ממנו, -שדות-ים היה אי-שם במרחקים, אז...שנעלם מעל פני
האדמה סמוך להגעתו לכאן...אולי לכן לא דיבר מעולם על האח הזה...
והאם קיים עדיין חדר ההנצחה ההוא? האם שואלים עצמם האנשים שמנהלים את ההנצחה
בקיבוץ ההוא: מיהו אותו משה גלשטין? אפילו האנשים שחיו איתו בנעוריו הקצרים,
אז, בשנים המועטות שהספיק לחיות, כבר הלכו לעולמם...
לפני שנים מספר נשלחו לי לפתע על ידי אחותי צילומי מכתב מסבי עליו לא שמעתי
מאבא דבר. היא ביקשה שאולי מישהו דובר יידיש יוכל לפענח את המכתב. מכתב בן
מספר עמודים. בראשו כתוב: לבני צבי ומשה היקרים...
מכמה מביני היידיש בקיבוץ לא היה איש שהצליח לפענח את היידיש הקשה לקריאה של
הסב. לבד מכמה שורות.
האמת היא שלא ידעתי או לא התעניינתי קודם על קיומו של מכתב זה, השריד
היחיד-מלבד אולי תמונה או שתיים, מהמשפחה של אבי באירופה

לא פעם אני חושבת על האח הזה, משה.
עלה במוחי הרעיון לחפש את שמו בגוגל. וזה מה שמצאתי-קבר עם שם. גם צילום קבר
זה הוכנס על ידי אגודה שנקראת 'נשמה'-כנראה חסד של אמת לאנשים שאיש אינו יודע
מי היו. אנשים טובים מטפחים כנראה קבר זה.
וזה מה שעשיתי. כתבתי.
לזכרו