|
הפעוטון שלי.
כך החזיקו אותנו שקטים...ובוכים
על הסוס...
עוד תמונה מהפעוטון
דיתה אני ובובת סמרטוטים
כנראה בחג הביכורים שנות השלושים-לפני שנולדתי
יובל-מהסיפור-ואני בפורים
שוב פורים ואנחנו
אנחנו, הבנות, על הגג
המטפלת תמר וברקע המטבח בלופט המזופת בזפת בו הכינו את מיץ הענבים מהספור.אני בחיק תמר עם עוד 2 תינוקות. תמונה הסטורית (מאד ישנה)
שוב פורים. הופענו-היתה אז מלחמת השחרור-במחנה פילון לפני חיילי צה''ל. גם טובה פירון וגם אריק לביא-אז ממש ילד בלונדי.
שוב פורים. שושנה לנדסמן מחופשת להולנדית. (ממשפחת לנדסמן המפורסמת...)
אייילת השחר בערך בשנת 1938 והואדי שבסיפור למרגלותיה
השמלה עם הפרחים הזעירים שאני זוכרת מגיל שנתיים וחצי (כי לא היו בגדים צבעוניים אחרים...
איילת השחר מהכיוון ההפוך והחרוב שתחתיו החלקנו כשבאו הנערות הערביות, מהסיפור...
על הגג בבית הדודה ביד אליהו עם החצאית המשובצת הראשונה שנתפרה לי בחיים, בגיל 12. החולצה מצמר. דוקרת.
אני ואחי עם דודי בטבריה בזמן מלחמת השחרור וילדים מקומיים
2 תמונות שלי עם אחי התינוק
אחי ואחותי על הקורקינט עם קוגלגרים (אלה מהמתכת עם כדורים בגלגל) על המדרכה מול הבית עם הדשא
בנות מקבוצת הגיל שלי
תמונה משפחתית. אבא אולי עם סוודר צבאי
אביבה והילה
הפעוטון ונטי-כמדומתני כך היה שמה
2 סיניות. לא מזהה את הבנין ברקע
בת 13. בלונדית עם צמות. תראו את המכנסיים עם הגומי. והחולצה הרקומה
כמה שנים מאוחר יותר: בצבא, בטירונות, עם אסתר, מנקות את הרובים.
...ואפילו תמונה של הורי בטיול אילת השחר לארם נהריים, כנראה
זכרונות מאיילת-השחר 3.11.2009
איילת-השחר שוכנת על גבעה, שכביש צר וארוך, כמעט שביל, הוביל אליה,
בילדותי, מהכביש הראשי. הכביש הראשי הזה התפתל מכיוון מחניים וראש פינה-
הישובים הקרובים ביותר שתחמו בתודעתנו את איזור המגורים. עוד יותר רחוק,
מהכיוון האחד, הלא מוכר, אי שם במרחק, היתה טבריה - ובהמשך, לכיוון השני וכלפי
מטה - חולתה ויסוד המעלה; תל אביב, חיפה, ירושלים - היו בגדר שמועה.
הכביש הראשי הזה היה בעצם פס צר ואפור שירד וחצה נוף גבעות שהיה ירוק בחורף
ויבש למדי בקיץ, שמנוקד בסלעי גיר לבנים- חלודים ואבני לבה שחורות; הוא הופיע
לרגע כסרט צר ושחור מעל גבעת האירוסים הנצרתיים, ירד והשתפל ברכות לתוך הבקעה
שממנה התרוממה הגבעה של אילת השחר, המשיך צפונה ונעלם בין הגבעות. הוא התחבר
לאילת בכביש צר ומשובש למדי, שנראה אינסופי לילדה בת הארבע שהעפילה לקבוץ
ברגל, האוטובוס הישן והמקרטע הזה היה בדרך כלל הרכב היחיד שנראה לכל מלוא
העין, ולכל אורך הכביש. 'הכביש הראשי' והיחיד הזה המשיך לכיוון חולתה בין
השדות של הקבוץ מצדו האחד, שבהמשכם מטע תפוחים, ומצדו השני מתגבהת בהפתעה
שרשרת גבעות שמלווה אותו לאורכו; הוא נעלם אחרי עיקול הדרך.
הילדה ירדה עם אמה האוחזת מזוודה קטנה מהאוטובוס המסורבל והכבד שהתנדנד
לאטו, ונעצר בחריקה ליד הפניה לאילת. לא תחנה, לא שלט...
את השתיים אסף חבר נוהג סוס עגלה, בידו מושכות; העגלה-עגלת עץ מארכת עם
דפנות אלכסוניות, עולה לאיטה בכיוון איילת. וכך, מקופלות על רצפת העץ הצרה,
מעופרות בעפר והקש שבתחתיתה, וכל קפיצה של העגלה הנחבטת ומקפצת בשקערוריות
ובבליטות בדרך, דוקרת את אחורי הילדה הרזים.
במעלה הכביש נגלו מספר בתי אבן -בהם בנין המזכירות שעמד בכניסה לקבוץ,
הכביש הצר, המעופר ובוהק באפור מחום השמש נמשך בתוך הקבוץ, כשמצדדיו 2
שורות ברושים ומעבר להם, ומכיוון אחד, באמצע הקבוץ, במורד משופע מעט, מטע
תפוחים , שגובל בסופו בבתי ילדים.
בכיוון מעלה הגבעה,בתוך תחומי הקבוץ, בצד השני של הכביש, מעבר לשורת הברושים,
היה הדשא הגדול שעליו ראינו, ישובים על הדשא הגדול, את סרטי הקולנוע הראשונים,
הנדירים, בשנות הילדות : על סטלינגרד במצור, את הסרט לאסי חוזרת הביתה; המטרה
בורמה, סרג'נט יורק.
מעט הלאה באותו כיוון בראש הגבעה, נמצא חדר האוכל, מעבר לו המכבסה, מחסן
הבגדים;
בתוך הקבוץ היתה חורשת ארנים ובנין בן 2 קומות ששימש כחדרי חולים. במורד
אותה גבעה, על המשטח למרגלותיה, היה בנין גבוה וגדול, בית אבן מוצק, ששימש
אז כרפת או מקום אכסון לחבילות קש, והיה המבנה הראשון שנבנה בקבוץ. לידו היו
מבני הרפת, האורווה, שגבם פנה למורד הגבעה, לכיוון הוואדי.
בחורשת הארנים הזו שבמרכז המשק, לקח אותנו, כמה ילדים מקבוצתו, איתמר בן
גילי וחברי לכיתה, שהיתה לו גישה לאורווה ולבעלי החיים,-אולי בכיתה ג' או ד',
על עגלת עץ רתומה לסוס, לסיבוב, כדי להשוויץ, הסוסה החלה לרוץ והעגלה השטוחה,
חסרת הדפנות, ניטלטלה בשיפוע הגבעה ואנחנו עליה, מחליקים ימינה ושמאלה, עד
שהוטחתי ממנה לאדמה האפורה והקרחת תחת הארנים. אני זוכרת את עצמי קמה, בוכה
ובודקת את העצמות הדקות אם לא נשברו. לא היה איש בסביבה, לחבק או להרגיע. לא
מבוגר ולא ילד. היינו בני 9.
ליד המבנה הגדול, הרפת הראשונה של איילת, היו מפוזרות חבילות קש. היה שם
מתחם רחב למדי ושטוח, שנתחם בין הרפתות , האורווה והמבנה. במקום הזה לעתים
נדירות, ספורות, נערכו הצגות. התיאטרון הגיע לקבוץ.
שם ראיתי את ה'הצגה' הראשונה שלי: 'המכשפה' לגולדפאדן; הורי החליטו במחווה
נדירה ויוצאת דופן, שהילדה בת הארבע חייבת לראות את המחזה המוזיקלי הזה,
שהגיע למשק;
על הבמה היה קסם: אם מרשעת, יתומה שנחטפת, אב שנודד עד תורכיה לחפש אותה,
מכשפה שמעלה באוב, עם אורות אדומים ומהבהבים, את דמות הבת (צל שחולף מאחורי
דלת זכוכית חצי-שקופה, מואדמת); שירה ומוזיקה, השיר 'יהודים רחמו רחמו' ,
ו'בארצות רבות כבר עברתי' הנוגעים ללב. הילדה ישבה מוקסמת, חלק מהזמן על ברכי
אמה וחלק מהזמן, כמו כולם, על חבילת קש, כשריח זבל הפרות וגעיית עגל אקראית
נישאת ואופפת אותה ואת כל הצופים, והקש מחבילת-הקש עליה ישבה דוקר את הרגליים
והטוסיק, הגב דואב מישיבה של שעתיים ללא תמיכה מאחור.
שנים אחר כך, באירוע נדיר שוב נדד התיאטרון עד לקבוץ הצפוני, ועל הגורן
הוצג באותו מקום , אך בנסיבות אחרות לגמרי, 'בערבות הנגב' של מוסינזון, שעשה
רעש בכל הארץ, עם האב - כמדומתני היה זה מסקין, עם המבטא הרוסי הכבד- הלבוש
כמצופה כקבוצניק בבגדי עבודה כחולים-אפורים וכובע טמבל לראשו. בשלב מסוים יודע
האב שבנו, שהתנדב להוציא את הפצועים מהקבוץ המוקף באנשי האויב במשימה אבודה,
הולך אל מותו. האב נקרע, במבטאו הרוסי הכבד, הזר, בין אהבתו לבנו, והחובה
הקדושה של המאבק וההקרבה למען מטרה נאצלת: הגנה על הישוב. הבן מוחזר למשק
כגוויה, כמדומתני, בחלק האחרון של המחזה. שחקנית יפהפיה בלטה מבין השחקנים
ה'אפורים', ה'קבוצניקים', בצמת הזהב שהיתה כרוכה סביב ראשה.(שושנה רביד? עדה
טל?). ההצגה 'בערבות הנגב' הוצגה במהלך מלחמת השחרור, כנראה ב'הפוגה' שהושגה
בלחימה ,- אילת השחר היתה במקום מסוכן, בלב ההתקפות - ולפני שאנו, הילדים עד
כיתה ד', הוצאנו במהלכה מהקבוץ לחיפה
יותר מאוחר נדדה והגיעה עד לקבוץ עוד הצגה אחת, 'בני ערובה', אך זו כבר
הכניסה אותנו לעולם המבוגרים ובעיותיהם; כיוון שהצגות היו כל כך נדירות,
הורשינו על אף גילנו הצעיר, לצפות בה.
הזכרונות הכי רחוקים שלי מאיילת השחר הם של מיץ ענבים טרי , חמצמץ מתוק,
וסחוט מענבי הקבוץ, שהיה מוגש לנו הפעוטים בקיץ. אני זוכרת במעורפל אותי
עומדת , קטנה, במטבח בצריף גדול וחשוך עם חלונות רשת גדולים, וכוס מיץ כזה,
ורוד-סגול- עכור מוגשת לי מהקערה בה נסחט, עם שאריות ענבים צפים בו: נשים
עבות בשר בבגדי עבודה וסינרים מסתובבות וטורחות בחדר הגדול, האפל ומלא האדים.
מהמכבסה: אני זוכרת בקושי גיגיות אלומיניום גדולות ומהבילות, וקרש- כביסה מפח
גלי ומסגרת עץ נשען על ברכי המכבסת,ועליו גררו בפרך הנשים המכבסות סדינים,
תחתונים, בגדים מכל הסוגים, למעלה ולמטה, מקרצפות בתוך הסבון המקציף, בידיהן
האדומות ורטובות מהכביסה במים הלוהטים, מעלי האדים.
ועוד: אני, בת שנתיים-שלוש בשמלה קיצית דקה ועליה שורות פרחים קטנטנים,
שאהבתי, כפי הנראה: היא שרדה בזכרוני, הפעוטה, בגלל הצבעוניות הנדירה של
הפרחים שעל השמלה; בדרך כלל לא היו לנו בכלל שמלות. הלכנו במכנסיים עם גומי
במפסעה, או עם כתפיות.
הבהוב זכרון אחר, מוקדם למדי: החיילים-אוסטרלים מסתובבים בקבוץ, גבוהים,
בבגדי חאקי וכובעים רחבי שוליים, מחלקים לנו, הקטנים, סוכריות טופי צמיגות
כהות בטעם לא מוכר-אניס. (למבוגרים אולי היו חיילים אלה לא רצויים, אבל עבורנו
בני ה3-4 המפגש הזה היה דווקא די סימפטי...)
ועוד: הפעמון הולם, בלילה, בחושך, ואנחנו: הילדים, ההורים, השכנים, חורגים
החוצה מהבתים, מוחים את קורי השינה, לכיוון בו ענן מואר, אדום-אפור מתנשא
לשמים, מאיים, ממקום קרוב מתוך הקבוץ. במתבן פרצה שריפה. העננה האפורה-אדומה
מתנוססת, מתפשטת, מכסה את שמי הקבוץ ועד למרחוק, והגיצים עפים לכל עבר, וריח
העשן פושה בבגדינו, בשערנו, וחום הלהבה צורב את פנינו אפילו מרחוק.
שרפות לא היו נדירות. גם ביום. בחום הקיץ, כל זיק כל סיגריה שהודלקה וכל
זנב גפרור הושלך ברשלנות, היה מצית את הבעירה. השדות, המתבן, הכל היה מלא
שלף, קש, צמחים צרובים ויבשים, דלק נוח לבעירה;
צלצול הפעמון מזעיק כל חבר וחברה שרק יכלו לעזור, לכיוון מקום-האש שעבר מפה
לפה, וגם נראה לעין, ואנחנו הילדים נכרכים בעקבות הגדולים, נאלצים להשאר
מאחור, מרחוק. איש איש נושא מביתו או מוצא בשטח דליים, פחים; צנור עבה
נגרר מאי שם במהירות והמים החלו לזרום בו. החברים מתפרשים קדימה ואחורה
ומעבירים מיד ליד מהעורף לחזית, בשרשרת אנושית, גם דליי מים; הקרובים ביותר
לדליקה שהתפשטה במהירות שופכים את המים על האש, וממהרים להחזיר את הדלי הריק
לחברים מאחור שימלאונו שנית, מהצנור שתמיד קצר מדי... היה קשה לכבות כך, בידי
אנוש בלבד, שריפות, וכל מי שהיה נמצא באיזור מיהר להירתם למאמץ, למנוע את
השמדת צריפי הקבוץ, ושריפת החציר או התבואה, היבול שנאגר בעמל רב במשך כל
השנה.לא תמיד זה עזר; בבוקר לאחר השריפה מראה המחשוף המעלה עשן, החרוך, גדול
ושחור בשדה, שרידי המתבן השחורים ומפוחמים , היה מכאיב: כל חבילות הקש, המזון
לפרות שנאסף לחורף, עלה באש...
עוד זכרון שלי מגיל כנראה צעיר מאד הוא הופעת הארבה: יום בהיר אחד הופיע
ענן שחור, מרשרש ועצום, בשמים והתקרב במהירות מבעיתה לקבוץ, והתפרד לחרקים
שנחתו במהירות עצומה ובכמות עצומה, על השדה לכל מלוא העין. בפחים, שקים,
מקלות, צעקות, יצאו כל חברי וילדי הקבוץ והתפשטו בשדה שהברד של החיות הקטנות
נחת עליו; היצורים המזוויעים היו נמעכים ברגלינו, עוברים ליד אזנינו, נוחתים
בשערנו, מתעופפים בגלים, נוחתים וחוזרים וממריאים, והורי עם שאר החברים ניסו,
בצעקות, בנפנוף ובחבטות בשקים ובמקלות, ובהכאה על פחים לכדי ליצור רעש 'תופים'
מחריש אזניים, להבריח את המזיקים הטורפים הקטנים הללו שבאו במיליוניהם להשמיד
את כל יבול השנה...הקרב לא היה שווה כחות והארבה היה מתרומם, מתעופף וחוזר
ונוחת. מכלה בשניות, ברעבתנות, כל מה שהיה בשדה.ואני זוכרת את האדמה החרוכה
שנשארה אחרי שלבסוף התרומם הענן והמשיך הלאה, לאחר שכרסם כל מה שהיה שם. ילדים
נשים וטף מפוזרים בשדה, מקישים, מנופפים, חובטים, ושדה עירום כולו...
בית הורי היה בתוך שורת בתים חד קומתיים בשולי הקבוץ ומדרכה שעוברת לרוחב
ומקשרת את כולם, גדר הקבוץ אחריהם ודשא לפני כל בית כזה בן 4 דירות חדר ובן 4
משפחות, עם מרפסת קטנה לפני הדירונת. לכיוון הקבוץ התרוממה הגבעה הרדודה שצמחו
בה ארנים, ובה המקלחת המשותפת, מפח מגולוון, מעל רק השמיים, ומחיצת פח מפרידה
בין החלק של הבנים והחלק של הבנות, ופה ושם חורים בקיר. בצידי המקלחת, בינות
שאריות סבון דביקות וחלקלקות, כפכפי עץ פשוטים ומרובעים, רצועת גומי או בד אחת
לרוחבם, שכל הרוחצות השתמשו בהם, בתורן. אני זוכרת את עצמי בוהה בנשים הגדולות
והעירומות שהסתובבו עם הכפכפים , על ספסל העץ הפשוט שבצד מונחים הבגדים, והן
נשטפות תחת זרם המים הקרים שניתך ישר מהצנור על גופן. אמא, כשלקחה אותי מהגן
הביאה אותי לשם לפעמים, כשלא הספיקה להתקלח אחרי העבודה, וחכיתי לה, בדממה,
מביטה בקפלי הגופות הגדולים, בירכיים המתנדנדות, בשדיים הנפולים משהו שפטמות
גדולות עוטרות אותן, ושער הערווה השחור נישא בגאון, בלי בושה. הן צחקו, הילכו
לכאן ולשם,מטלטלות את אבריהן הגדולים, גדולים בעיני ילדה קטנה, התנגבו בלי
בושה,משפשפות את המגבת בתנועות רחבות על עורן הוורדרד, גם באבריהן המוצנעים;
כשיצאו, סגרו אחריהן מהר את דלת הפח מחשש עין גבר שוזפת.
מעט למעלה, בצד, באותה חורשת ארנים היה בית-שימוש-שדה, ביתן קטן בן 2 חדרים
זעירים, בלי מושב ועם חור ומקום לנעליים בלבד.ריח רע נישא מהחור והיה צורך
להתכופף כדי לעשות את הצרכים, כמו המבוגרים. הנייר לשימוש היה כמובן פיסות
מעתון אתמול. פחדתי שאפול יום אחד לתוך החור הזה... מאחורי הביתן נקוותה
במשך זמן רב ביצה שחורה ירוקה של רפש, שגדלה וגדלה, ספוגת מים ונודפת צחנה,
של תוצר בית השימוש המאולתר הזה. ומה אם אעלה בטעות על הביצה המרופשת הזו, היה
פחד שהטריד אותי כל אימת שעברתי שם. האם אשקע, לאט לאט, בתוך המדמנה הכהה,
הרחבה, עד שאעלם בתוכה?
בחורשת הארנים הזו, ליד הצריף של הורי, ראיתי יום אחד את הציירת של הקבוץ,
-כמדומתני נעמי שינדלר קראו לה, עומדת ולפניה כן לציור, וקרש שפרוש עליו נייר
או בד, ועליו-מעשה להטים והפלא ופלא, ציור נהדר ומלא צבע והיא מושחת במכחולים
ועושה נס ופתע היתה לי חגיגה. העולם היה בהיר ושמח. עם העפרונות והצבעים הללו.
בתוך החורשה האפורה מאבק, העייפה מחום הקיץ ובתוך חיי היום-יום העצובים וקשים
היא בראה, מול עיני המשתאות, עולם יפה ומלא חיים, לפתע פתאום נהיה לי אביב!
בלי דעת התוותה לי כיוון בחיים: חיפוש הצבע והיופי.
זכרון מוקדם: קיץ בעיצומו,אנחנו, ילדי הגן, הולכים יחפים בדרך הורדת ביציאה
האחורית מאיילת לכיוון הכרם. היה קיץ, האדמה להטה מחום תחת כפות רגלינו
היחפות, והעפר האפור, המאובק, בדרך שנראתה אינסופית, צורב את כפות רגלינו
הקטנות, והקוצים שמבצבצים בדרך פה ושם-ה'מארה הירוקה' -דוקרים את הרגליים,
השמים תכולים מאופק עד אופק ונקיים מענן, וחם, ויבש, וההליכה על האבק הלוהט
נראית אינסופית, ואין עץ או מסתור מלהט השמש הקופחת לכל מלוא העין ולאורך
הדרך, ורק בצד הדרך בין השלף והשאריות של העשב היבש והצהוב, מבצבצים להם לפתע,
זקופים וגאים,עמודי הפריחה עטורי הציצים הלבנים של החצב, מבשר הסתיו.
זכרון עם יתושים, פליט ואדמת: אנחנו בנות 3, דיתה ואני.חולות באדמת. מגרד
לנו בכל הגוף. שאר הילדים יצאו לחצר, או הלכו לטייל, ואנו, שתי פעוטות בודדות
במרכז החדר הגדול והריק מזיעות מחום במיטות הקטנות שלנו, מיטות עם מעקה, עם
כילות מעל המיטה. נחנקות; המטפלת סגרה את הוילונות ואת חלונות-הזכוכית, וכדי
להגן עלינו, כדי לחסל את היתושים שהסתובבו בחדר הפעוטות התחילה לרסס בפליט בכל
החדר הלוהט מחום הקיץ, ענני פליט. היא יצאה וסגרה את הדלת אחריה; לא היה למי
לפנות-אין נפש חיה להגיד אין לי אוויר וגם עוד לא ידענו לבטא זאת במלים.
הרגשתי רע; ואנחנו כלואות בתוך המיטות גבוהות הדופן הללו...אני חושבת שאיבדתי
את ההכרה, כל כך רע הרגשתי.
הריסוס בפליט בגן, בחדר בו נמצאים הפעוטים היה חזון נפרץ ואני זוכרת שוב
ושוב את הדחיה שעלתה בי בלי שאוכל להתנגד או להביעה במלים בעת הריסוסים
החוזרים הללו, כשהמטפלת היתה סוגרת את זכוכיות החלונות ואת הדלתות, מרססת
בפליט-או יותר מאוחר בדידיטי, ואנחנו נחנקים בריח הדוחה, המסרטן. היו הרבה
יתושים בקבוץ בגלל המים שנקוו בתעלות הפתוחות ליד הברזים בחוץ, וזה היה
הטיפול הקבוע להשמדתם, בעת שהיינו בגן. (לא פלא שיש לי אסתמה...)
הפולקלור באילת הזכיר זמן רב את בן קבוצתי וגילי יובל, שבהזדמנות נדירה בה
הגיע לקבוץ המנהיג בן גוריון, ועצר בצומת הכביש הראשי שממנו יצא הכביש הצר
הפונה למעלה הגבעה הרדודה, למשק. כל הקבוץ, על נעריו, טפו וזקניו, חיכה לו
בצומת כשירד ממכוניתו, ועטף אותו בהערצה. יובל בן ה-4 היה הנבחר להגיש לו את
זר הפרחים, ואחרי-כן התפתחה השיחה הזו: איך קוראים לך? שאל יובל את האיש כסוף
השיער שכרגע הגיש לו פרחים. קוראים לי דוד ואתה מי? אני יובל'ה, ענה הקטן
בלי למצמץ, כדבר איש לחברו. כל הקהל פרץ בצחוק.
אחרי הרפת, האורווה, המחסנים, השתפע ההר במורד לכיוון הוואדי. לעתים מזומנות
היינו הולכים-ילדי הגן, עם המטפלות לטייל שם. הוואדי, אמיתי ומפכפך, דבר נדיר
במקומותינו, זרם במשך כל השנה צלול אך צר ורדוד, על אבנים קטנות, חלקות, לבנות
ועגולות, וצפרדעים מקרקרות בשוליו, בין ההרדופים והמרווה והצמחים אחרים שלא
ידעתי את שמות כולם; מאחוריו התגבהו שוב גבעות נמוכות . על צלע אחת מהן צמח עץ
חרוב ענקי ומתחתיו 'מורד החלקה'. אני זוכרת את עצמי עם עוד ילדים מהגן ובלי
המטפלות מחליקים תחת הצמרת הענקית, המצלה, במורד הגירי החשוף, במכנסים
קצרים, כשהאבנים הקטנות מידרדרות מתחתינו על אדמת הגיר האפורה שתחת העץ, חשופה
מירק; נתמכתי בידיים,
כדי לא להשרט והייתי עסוקה בכך כאשר לפתע הופיעו זקופות, עטויות בשחור מכף
רגל ועד ראש, מספר נערות ערביות, כבנות 13-15, שעלו מהוואדי לכיוון הכפר שלהן,
שעל גבעה סמוכה ממול לאיילת, על ראשיהן עגאל ופחי מים כבדים, שנישאו בלי לנטות
ובלי ליפול, ודרכן, דרך עפר צרה, עלתה בדיוק למרגלות השיפוע שמתחת לעץ החרוב
הגדול. הבנות ראו אותנו, הקטנים, קראו לעברנו קריאות הפחדה ועשו תנועות
לעברנו. אנחנו פרצנו בבכי והתחלנו במרוצה לכיוון הקבוץ, והן צוחקות, זקופות,
יחפות, עטויות שחור, המשיכו במעלה הגבעה לכפרן, בכיוון ההפוך.
בתחתית צלע הגבעה שעליה נמצאת איילת- השחר, ליד הוואדי, בין הצמחיה
הירוקה, היה מחשוף גדול וקרוע, עירום מצמחיה, בצבע חרדל. זה-כך אמרה לנו
המטפלת-חומר. ממנו אפשר לעשות חרס. זה נראה מושך ומבטיח : ומה עם ניקח גוש
מהחומר המוזר, הדביק הזה, נלוש אותו עם מים מהואדי, וניצור כד או כלי ? אחר
כך צריך לשרוף את זה. אמרה המטפלת. איך, באש המדורה? והאם יצא קשה ומוצק או
יתפורר?
אף ששיחקנו לא פעם בבוץ האפור- חרדלי.וגם עיצבנו ממנו דמויות או כלים, מעולם
לא נסינו לשרוף את המוצרים, ובעיני נשאר הדבר בגדר תעלומה: האם, אם היינו שמים
את הכלים במדורה, היו הופכים לכלים אמיתיים?
לעתים, בימים יפים, טיילנו עם המטפלת או המורה בגבעות שבסביבת אילת. באחת
הגבעות היו הרבה סלעי גיר. באחרות- הרבה סלעי לבה. עליהם סיפרה הגננת על משהו
אלים ומפחיד שהתרחש כאן אי-פעם לפני המון, המון זמן: הארץ רעדה, להבות אש פרצו
מהאדמה, לבה שחורה, מותכת, זרמה במורד הגבעה...מתי זה היה? כמה רחוק בזמן
ממני, הוויה קטנה ופגיעה? עכשיו שכבו הסלעים הללו, העדים האלמים, דוממים
ושחורים, מפוזרים על צלעות הגבעות סביב הקבוץ.
בחורף צמחו בכל פינה עיריות, בצבצו חצבים, סביונים; באחת הגבעות היותר
רחוקות מעבר לגשר קטן צמח ריכוז גדול של רקפות-ומאז נקרא ההר בפי כל 'גבעת
הרקפות'. גבעה אחרת היתה גבעת הכלניות, אדומות לרוב אך גם בכחול, לבן, ורוד
וסגלגל. והיו נרקיסים. ובאחת הגבעות ריכוז גדול של אירוס נצרתי לבן. הפרח
עם נימים דקות סגולות-חומות ועלי צהוב מפאר את הפרח הזקוף, הגדול כצמח תרבות,
היפהפה.
כן היתה הגבעה ההיא, לא רחוק מאילת שבמרכזה שקע ארוך חפור ומוזר, ומתוכו
צמחו בשורה, בוקעים מתוך האדמה והצמחיה הדלילה, עמודי-אבן קטועים, מנותקים
מכל הקשר; אלה העידו על משהו קדום, קדום הרבה לזמני. המקום נקרא בפי כל :
אורוות שלמה המלך; אפילו בעינינו הילדותיות זה נראה מוזר: העמודים הללו היו
עמודי אבן עבים ולא דומים כלל לעמודי העץ שבאורווה, אליהם קושרים את הסוסים
בקבוץ. אולי בזמנו של שלמה כך היו נקשרים הסוסים? על כל פנים, העמודים הללו
העלו בראש הילדה בפעם הראשונה בחייה הקצרים, במעורפל, את תחושת הזמן העובר ולא
שב; היותה גם היא בת חלוף, ואת קיומו של עבר רחוק והוויה אנושית עתיקה,
רחוקה מאד מאיתה. שהתקיימה כאן, בגבעת חצור, ונעלמה. אנשים, כפר או עיר הומה
ושוקקת, חיים, בעלי חיים, צחוק ילדים ...
(האתר ההוא נחפר אחרי-כן בהרחבה ונקרא היום : חפירות תל-חצור.)
העמודים ליוו אותנו, מוזרים ושותקים, עד שנעלמו מאחורי צלע הגבעה כשהמשכנו
ללכת לעבר גבעת הרקפות.
כדי לזרז את ההליכה בכביש לכיוון גבעת הרקפות, לימדה אותנו המורה זיווה
שיר: ימינה ימינה שמאלה שמאל, לפנים קדימה...לפי השיר היינו מדלגות כל צעד
שלישי פעמיים, כשכפות ידינו שלובות ואנו חוסמות את רוחב הכביש, ומתפזרות כלהקת
צפרים עליזות כל אימת שמכונית מתקרבת כדי לשוב ולשלבן וליצור את המגן החי
והשברירי הזה של זרועות ילדים רזות, לרוחב הכביש והיא במרכז, כשהדרך מתקצרת
לנו תוך השירה והדילוגים..
המורה זיווה והמורה יוכבד, היו בחורות צעירות שבאו לקבוץ ללמדנו בכיתות
ב-ג', לפני מלחמת השחרור, ולא היו חברות במשק. הן היו צעירות ושמחות, כל כך
שונות מהורינו העייפים, והביאו לנו הילדים שמחה, את ניחוח החיים האחרים,
השונים, העירוניים, את העולם הגדול, ואהבנו אותן.
הן הכינו איתנו ליד גדר החצר של הכיתה את גינת הירק הקטנה , בה שתלנו
לראשונה בחיינו צנוניות, קולרבי ושאר ירקות והיינו טורחים בשקדנות להשקות,
לעשב ולראות האם נבטו, האם גדלו, ולחכות להבשלה שאיני זוכרת אם הגיעה...
בחורף ובאביב היו כל הגבעות העוטרות את איילת מתכסות במעטה ירוק. כל
צמחי הבר חגגו . הכל פרח. בטיול היה מושך את העין פרח הלוף המוזר,
הסגול-שחור-חום, שדומה לקלה, שפרץ ישר מהקרקע ביציאה מהקבוץ לעבר הכרם, לצד
הדרך המעופרת. ושריחו הדוחה דווקא מושך את הזבובים-כך אמרה המורה.
השתיים לימדו אותנו את שמות צמחי הבר שהקיפו אותנו בחצר הקבוץ מכל עבר: מה
ההבדל בין עין התכלת ובירניקה, סילנה ורודה, סביון, חרצית , ועוד ועוד.
הן גם לימדו אותנו שירים: ניע-נוע עננים, בערבות הנגב, ציץ נתנו לי
ונטעתיהו...
את זיווה פגשתי עוד פעם, אחרי שנים, כלבורנטית במעבדת-בית-החולים מאיר
בכפר- סבא. כמה מרחק היה בזמן בין המורה הצעירה, הבלונדינית, שהיתה כל כך
קרובה לנו הילדים, צברית כמונו, ובין האשה (הצעירה, בלונדית ויפה עדיין),
שבקושי זכרה אותי בביה''ס לאחיות בו למדתי אז;
בחורף, בשמיים, מעל השלולית הענקית במרכז אילת, שנוצרה ממי הגשמים, ליד עצי
הברושים הגדולים, ושהשמיים התכולים השתקפו בה, התעופפו להקות ענקיות של
צפרים, התפרשו באלפיהן כרשת שחורה אך אוורירית, מרפרפת, משנה כיוון ומטס
לרגעים, ומכסה את כל פני השמיים.
אנו הילדים היינו עומדים מוקסמים במשך זמן רב מלווים בעינינו הנישאות למעלה
את הצפרים החולפות, מי ידע מאין, מרחפות גבוה גבוה מעלינו וממשיכות למחוזות
עלומים אחרים, משאירות אותנו מאחוריהן, כשרגלינו נעוצות כשורש באדמה.מי יתנני
עוף, הייתי חושבת במעורפל, באורח הילדותי שלי, בעקבי אחריהן בעיני זמן רב, בכל
המטסים, התרגילים, ההתפרשויות המרהיבות והשבירות החדות של הלהקה העצומה, ימינה
שמאלה כמו לפי צו של מפקד אחד...
גם אני רציתי לעוף. כמה קסם היה בריחוף הזה הרחק מעלה, בתוך התכלת
האינסופית...
פעם גם נסיתי לעשות משהו בנדון תעופה, וצרפתי גם את אחי הקטן לנסיון: אמא
נתנה לי למטרה זו, לבקשתי, וילונות בד חומים ישנים, ואני, בת השש, שמתי אותם
במי סיד בתוך קערת האמייל, אחרי הבית, לכמה ימים, כדי שילבינו ככנפיים; קשרתי
לי ולאחי בן השלוש את הכנפיים הללו לכתפיים, ואחר כך רצנו על הדשא סביב בית
הורינו, אני הגדולה בת השש ואחרי מיטלטל ומדדה אחי בן השלוש, כשזרועותינו
מתנפנפות למעלה ולמטה, והוילונות הספוגים מי סיד נגררים ומתחבטים על אחורינו
ונסרחים אחרינו על האדמה. להתרומם לא הצלחנו...
בשנים 1950- 51 היה קר במיוחד. אלו היו השנים שלאחר מלחמת השחרור בה
השתנו כל סדרי בראשית. באותן שנים קפאו המים בצנורות וביקעו את חלקם. בבקרים
היו גבישי קרח קטנים, במקום טיפות טל, על כל הדשאים ועשבי הבר. שורת עצי
הפיקוס בואכה חדר האוכל הפכה שחורה מהקור. היה קר גם דרך נעלי העור החומות.
הקור הקפיא את הבהונות. בבקרים היו השלוליות מכוסות מעטה קפוא. הפיקוסים
נגזמו בסוף החורף ההוא מכל עלוותם שלא התאוששה,לכלל גדמים קרחים שעמדו כך זמן
רב, וחלקם גוועו מהשוק.
באחת משתי שנים אלו -שנת 1952 או 1953, היה שלג בכל הגליל. שכבה לבנה
כיסתה את כל הגבעות מסביב, את הגגות, את עלוות העצים. אותנו, ילדי המשק,
לקחו להרים סביב ראש פינה לשחק בשלג, שראינו לראשונה בחיינו. לימדו אותנו
לעשות בובות שלג, עם מקל במקום אף, לזרוק כדורי שלג קפואים זה על זה. פגיעתם
היתה מכאיבה למדי, ומקפיאה...לא הצלחתי לסכם לעצמי אם אני אוהבת את המעטה
הלבן, החגיגי, הקפוא הזה או לא.
הטיולים שלנו, הילדים עם המטפלות, הובילו אותנו לכיוונים שונים. בכיוון
האחר, מאחרי בית הורי ואחרי השדות היתה חורשת איקליפטוסים שבחורף היתה מלאה
כשטיח אדום בכלניות. אך אליה וקוץ בה: ריח רע של בשר רקב עלה ממנה. הפרות
המתות היו מושלכות בה וגוויתן קידמה את פנינו, המטיילים בצחנה עזה וזבובים,
שלא לדבר על מראה הפרות הגדולות המתפוררות והמרקיבות שהיו מוטלות שם דוחות
ומפחידות...
באחד השדות הסמוכים לקבוץ אחרי בית הורי, צמח, בודד בלב השדה, שיח ענק
ומצל, כעץ רחב ידיים, של שיזף-דומים בפינו; פעם אחת, בעת ההבשלה, הלכנו לשם
3 ילדים, כבר מעט יותר גדולים, עם תרמיל צד צבאי. קטפנו ומילאנו אותו וגם
אכלנו מפרי העץ האחד - מהפרי הכתום מתוק-חמצמץ, והשיח נותר מלא פרי כשהיה, על
הארץ ועל העץ...
כל השכנים בביתנו חלקו דשא אחד שלא פעם ראה סירי פול מצרי חום וגדל -
גרעינים שמתבשלים על פרימוס רועש על המרפסת של אחד מהשכנים; כשהפול היה מוכן
נקראו הכל לכירה.. על הדשא המשותף הזה הייתי נדבקת, ילדה זערורית, לבני
התשחורת מהקבוץ, ולצעירים מהעיר שגרו באהלים גדולים בקבוצנו-הגפירים,
הנוטרים. הפלמחניקים. הללו היו שרים לתוך הלילה את השירים הנוגים שספגו מיוצאי
רוסיה, לא פעם-על הדשא שליד ביתנו, בזכות אמי בעלת ההרמוניקה. ובזכות כמה
צעירים בני הקבוץ שהוריהם גרו בסמוך. אמי שגרה ליד דשא זה היתה יושבת עם
החבורה ומנגנת במפוחית היד דמוית האקורדיון שלה, שגם בזכותו צורפה לקבוצת
הפלמחניקים הצעירים ממנה בכמה שנים, מובילה את השירה. גם השירים של הפלמח
ושירים מקומיים כגון 'שם בחורשה מעין מים , נרוצה נטבולה את הרגליים...שיר
שנכתב בקבוץ עין חרוד, שלימדה אותה עמליה חברתה, שירים רוסיים נוגים,
משתפכים אל תוך הלילה, 'שיר הפינג'ן', ו'כבר הלילה יורד ועוטף את ההר, והתן
מילל בגנים...
עמליה שחורת -מחלפות ההשיער, חברתה מעין חרוד-כנראה קשרית גם היא, (עד כמה
שזכרוני אינו מטעה אותי), היתה באה מפעם לפעם לבקר בביתנו, שהיה מרכז תקשורת:
בעצם אבא היה מי שלמד מורס ולימד את אמא, אך אחר כך נשארה היא הקשרית של ההגנה
באילת השחר, וביתנו שקק לא פעם אנשים שהיו מעורבים בפעולות-פלמח, גפירים, באו
לביתנו. לפי אמא, שסיפרה לי על כך שנים מאוחר יותר-בעת מבצעים מיוחדים- כגון
העליה לחניתה-או למנרה-כבר איני זוכרת -היא היתה ערה כל הלילה ועקבה כל הזמן
ברשת הקשר אחרי המתרחש.
מכשיר הקשר הקטן שלה היה חבוי, מלבד בעת שהשתמשה בו, בתוך ארגז צר ולא
בולט דמוי מזוודת עץ, והונח ברווח הצר שבין הכוננית לקיר. הסימן היחיד
להיותה קשרית היה ה'מלונה'-כך היתה הגרסה שנמסרה לי, ילדה בת 4 לשאלתי מהו
המתקן-ארגז-כלוב חסר דלתות שהיה נטוע מאחורי ביתנו הראשון,(למעשה חדר משפחה
אחד) הראשון שאני זוכרת, המבודד, על הגבעה, לפני שעברנו לשכונההחדשה שנבנתה
למטה, ליד גדר המשק. התשובה היתה: כלוב לכלב (אף שלא היה לנו שום כלב). שאלתי:
אז למה אין שם פתח? נשארה ללא מענה. (וגם כלב לא היה לנו...) המתקן הכיל
בתוכו גנרטור לצורך ההתקשרות , וזו הסיבה שלנו היה חשמל בבית לפני שהיה לשאר
חברי הקבוץ. ואפילו רדיו-מתקן יקר המציאות, גדול וחום שבמוצאי שבתות היה אפרים
די-זהב שר מתוכו פרקי חזנות בקול ששבר את לבי בעצבותו.
בעת ההתקשרות במכשיר הקשר, הייתי יושבת על ברכי אמי או מחכה על הספה ליד,
שתגמור את ההתקשרויות-צפצופים במורס-שלה ותוך כך משחקת במכסה של קופסת קרטון
גדולה של סוכריות שעליו מצוירת דמות אשה צבעונית, אדומת שיער ויפה, שאהבתי מאד
להביט בה והייתי הופכת ומביטה בה שוב ושוב עד שאמא גמרה את הקשר ושמה את
ה'מזוודה'(מכשיר הקשר שהוסווה כך) במסתור שלה-ברווח שבין הכוננית לקיר.
בזכרונות שכתבה אמא בזקנתה היא מספרת שבגלל היותה קשרית זכתה לדעת סודות
שכמעט אף אחד מחברי אילת מלבד המעורבים ב'ענינים', לא ידע. רשת הקשר נקראה:
'נפתית' (של הנפה). הטבה נוספת של ה'מקצוע' (כמובן אחרי העבודה)-לא פעם
החבר'ה שהיו בענינים ובאו לשמוע מה קורה הביאו בקבוק יין, או קופסאות שימורים
של הצבא הבריטי. אני זוכרת גם כמה מעריצים שהסתובבו סביבה וכמה ידידויות
אמיתיות שהיו לה עם אנשים מרכזיים בהגנה ובפלמ''ח. אמא היתה שחרחורת, מאד
סוערת, בעלת עור בגוון זית ועיניים חומות לוהטות, גדולות, לא גבוהה אבל מאד
נשית.
היא היתה מאד מוזיקלית, בעלת קול אלט יפה ומיוחד, ובהיותה בעיירה ברוסיה
הופיעה פה ושם בערבים חגיגיים בעירה בזמרה מול אולם מלא קהל. הסיגריות שעישנה
בכמויות הרסו, במשך השנים, את נשימתה ואת הקול הזה, אך בזקנתה כאשר חדלה לעשן,
עוד היתה לעתים נושאת קולה בשיר ומפתיעה אותנו, ילדיה בכח וביפי של שרידי קול
האלט הזה. היא ניסתה אז לדלות מזכרונה משירי רוסיה והתנועה שהיו מושרים בעיירה
שלה ועל ידי האוקראיניות, ומשתפכים במרחבים הגדולים של ילדותה; לפי עדותה,
הביצועים של האוקראיניות הפשוטות, וההרכבים המוזיקליים ששרו באופן טבעי היו
מפליאים ביופים. היא התגעגעה אליהם.
לעתים נדירות, בפסח התקבצו אלה מהאחים ששרדו והגיעו לארץ (היו 5 כאלה, ועוד
אחות בארגנטינה) , בבית האח התל-אביבי, והיו מזמרים בהתלהבות את השירים ההם,
הזרים כל כך לילדה הקבוצניקית. לרובם היה קול ערב וזה נשמע בכלל לא רע. רק
לדודה חנה וליוסף היה קול חלש, דוד יוסף היה גם מזייף...אמא ניסתה גם להנציח
בקסטת שמע, שנים אחר כך כאשר כבר נפטרו כולם, את שירי בית אבא שזכרה, שהיו
מושרים בחגים ושבתות, אי אז, על ידי 8 האחים והאחיות.
הדוד הקבוצניק שלי, שגר בעמק הירדן, היה מביא לעתים, בביקוריו הנדירים
אשכול גדול של בננות ירוקות. אלה היו מושמות על ידו בביתנו בתוך פח ובתוכו
חומר בעל ריח מוזר,קרביד קוראים לו, כך אמר לי דודי, שנועד לזרז את ההבשלה של
הפרי הנדיר. הדוד הביא לנו בפעם אחרת פרי לא מוכר: אנונה אחת, בעלת קוצים
וגבשושיות ולאחר שנחתכה בזהירות בסכין, התגלה שהיא בעלת טעם גן עדן; פרי
שכמותה לא ראיתי שנים רבות לאחר מכן בשום מקום.
הכרנו גם את התאנים הכהות והלבנות המתוקות מדבש שגדלו ליד הכפר הערבי
הסמוך, ואת עצי התות, האדום הלבן והשחור שגדלו גם באילת; לאחר שביליתי על העץ,
קוטפת וזוללת מהפרי המתוק ונוטף המיץ. מרגישה בשמים, זכיתי פעם אחת לגערה
מפי המטפלת שאהבתי, כשחזרתי בכיתה ב' מוכתמת כולי , על הגוף והבגדים , בכתמים
אדומים כחולים מעסיס הפרי הזה שאינו נמחה בכביסה
הפירות הידועים לנו, שגידלו את רובם בקבוץ היו אגסים, ענבים, שזיפים תפוחים
מסוגים שונים. בשנות ביה''ס הראשונות גם עזרנו בקטיף שלהם, כחלק ממטלות ילדי
ביה''ס לאחר שעות הלימודים, החל מכיתה ג' בערך.
השתתפנו גם בבציר הענבים, מזמרה ביד אחת, הטנא בשניה-ארגז עץ קטן עם ידית
מרובעת; אנחנו, כפופים ליד הגפן, כל ילד בשורה אחרת, מחפשים את האשכולות
הכחולים-שחורים או ירוקים התלויים בתוך עלוות הגפן שנתמכת בין חוטי ברזל ובין
יתדות גבוהות, גיזום הענבים הכי פגומים מתוך האשכול לקרקע, והוא מונח בתוך
הטנא, צרעות מסתובבות באוויר סביבנו. סולטן, סולטנה הקטנה ממנה, סולטנינה חסרת
הגרעינים שלה ענבים הקטנים ירקרקים צהובים שקופים ומתוקים שנועדו-כך נאמר לנו,
לצימוקים. ענבי תמר, מוסקט, שיסלה ועוד הזן הכהה ההוא עם ריח גן עדן שאת שמו
איני זוכרת אך ריחו הנהדר נישא באפי גם כיום...איני מוצאת אותו היום בשווקים.
העבודה של הילדים היתה גם בגן הירק, בכריעה, דוקרים בדקר באדמה הלחה,
יוצרים חור באדמה ושמים בו את הצמח, ואז בא הידוק הדקר עם אדמה מצד הצמח לתת
לו יציבות ולקבע אותו, ו.. לצמח הבא, כך בשורות ארוכות זו ליד זו, בכל שורה
מתקדם כך ילד אחר. זו היתה עבודה שנעשתה אחרי הלימודים במשך שעה וחצי-שעתיים
פעמיים או שלוש בשבוע. זה נחשב גם לחינוכי, וגם היה עוזר לקבוץ בשתילת הירקות.
ובעבודות המשק השונות.
אני זוכרת גם מסיק זיתים לתוך בדים שהיו פרושים על האדמה, חבטה בענפי העץ
כדי שהזיתים יפלו עליהם.
אבא היה מספר לעתים על מסע הלילה היחיד שבו השתתף בפיקוד אורד וינגייט .
היה לילה, כפי הנראה זה היה אימון לאנשי איילת שהשתתפו איכשהו באבטחה. האנשים
הלכו אחרי וינגייט בהרים, ירדו בקעות, בשקט, כמעט דבר לא נאמר שם. זו לא היתה
'פעולה' אלא כנראה תרגול. אבל היתה זו עובדה שהיה מסע אחד כזה עם איש הנערץ
ההוא, והיה לזה בכל משמעות מיוחדת.
הצעצועים היחידים שהיו בביתנו בילדותי המוקדמת היו מונחים בכוננית זעירה
בצורת ח, חומה כהה שעמדה בפינת החדר האחד- בית ההורים- בכניסה. כדור, דובי עם
עיני זכוכית שתלשתי לאחר שלא עמדתי בפיתוי, בובה אחת וכמה קוביות. זה בערך
הכל.
אחד הדברים שאבא עשה כדי לשעשע אותנו, ילדיו, לעתים נדירות כטוב עליו הרוח,
היה כאשר עמד בפתח הדלת ועשה לנו הופעה: הוא שר 'לא בפינה נידחת' ואנחנו
התגלגלנו מצחוק. זה היה מטבע לשון לילדה בת ה6 והילד בן ה3 (אחותי טרם נולדה)
כל פעם שהוזכר 'לא בפינני' היינו צוחקים, מתגלגלים מצחוק. הקול של אבא היה
סדוק והוא זייף...
עוד דבר שעשה על מנת לשעשע אותנו היה 'קסם', האחד שהוא הכיר: סכין ו3 פיסות
נייר מודבקות מצד אחד שהופיעו ונעלמו בלי שאיש נגע בהן כביכול, לעיני הילדים
המוקסמים, עוד פעם ועוד פעם.
מעדן מיוחד היה כאשר פרוסת לחם שחור הונחה על הפלטה החשמלית הקטנה והעגולה
- המכשיר החשמלי היחיד בבית, שעליה היה מורתח גם קומקום המים לקפה ב-5
אחה''צ-קפה עם חלב שהיה טכס יומיומי, עם גמר היום, לאבא ולאמא העייפים. פרוסת
הלחם היתה מעלה ריח חריכה, ואז היה הצנים מוסר מהפלטה, מפויח במקצת, חמאה
נמרחה עליו ומעט שום- וזה נטרף כמעדן בפינו.לא היו מעדנים אחרים משום סוג.
ואני אהבתי את הלחם השחור, הריחני של אילת השחר ויכולתי לטרוף ממנו, ובעיקר
מהקצוות גם אחרי הארוחה הטובה ביותר. זה נשאר לי עד היום אך את הלחם ההוא,
הכפרי, הנהדר, כבר איני מוצאת. לא הכרנו, ואולי לא היה, שום סוג לחם אחר.
אחי ואני היינו משחקים במה שהיה: על השולחן המרובע, הפשוט, שמנו מפה ששוליה
ירדו נמוך, והסתתרנו בתוך הכסא או השולחן ההפוך. שולי המפה הסתירו אותנו-כך
חשבנו. וזה היה לבית שבודד אותנו מעיני העולם. זה היה משחק אהוב שחזרנו
ושיחקנו בו.
אחי מאד אהב את אחותנו הקטנה, והיה משחק איתה הרבה. משקיע. היה לו קורקינט
עם 'קוגלגרים' וגולות ברזל בהם, והוא היה מסיע אותה על הקורקינט הזה, כבר
בהיותה בת שנה וקצת, כמעט בטרם למדה ללכת.
הילד בן ה5 היה גם מאד קשור לאמא, ופינק אותה, בבחינת אהובה: ביום ששי אחרי
ארוחת הערב הילדים קיבלו בגן 'פינוק- חתיכת שוקולד אחת לכל ילד. הוא היה שומר
ומביא לה הביתה את חתיכת השוקולד היחידה הזו, באצבעות דביקות ומתוקות:
'תאכלי, אמא' היה אומר. זה טוב...
כל פעם שסיפרה את הסיפור הזה, שנים לאחר מכן, היתה אמא מתרגשת עד דמעות
מה'מחזר הקטן' שלה.
הזכרונות הראשונים מהאח שלי דווקא קשורים בתחושה לא נעימה: תאורה אדומה של
נורה אחת, בחדר בבית התינוקות לשם הלכתי, בת השלוש, לבקר לפרקים , עם אמא, את
אחי התינוק. היה מקובל שתאורה כזו מתאימה לחדרי תינוקות. אבל אמא היתה אז כל
כולה עם אחי, בחדר הפנימי היכן שהיו התינוקות שאך נולדו, במיטות הגבוהות,
הלבנות עם הסורגים, ואני , בת השלוש, חכיתי לה לבד, במבואה-חדר הכניסה, שתסיים
את הטיפול בו, והאור הדוחה הזה...
אמא היתה תמיד עייפה. היא עבדה בהתחלה, זמן רב, בסנדלריית הקבוץ. לאחר מכן
עבדה במטבח, ואני זוכרת אותה בלב הבלגן, בין הסירים, הצעקות והאדים, בנעלי
עבודה גבוהות מעור, רגליה הנפוחות נטועות בהן, בחצאית וסינר, מטפחת,
דומעת...היא לא אהבה את הרעש, את גסות הרוח שהיתה נתקלת בה לא פעם במקום ההוא.
בשעות אחר הצהריים לאחר הקפה, אמא ואבא היו לרוב בבית, מלבד ההליכה בערב לחדר
האוכל הגדול במעלה הגבעה. לא היתה להם יותר מדי סבלנות אלינו; שעות עבודה רבות
ומפרכות לאנשים שגדלו בעיירה ובלי עבודה גופנית, שלא היו רגילים בה, לא השאירו
להם מקום ליצירתיות ושמחת חיים עם הילדים, איתם בילו בין 5-4 אחה''צ עד ההשכבה
בבית-הילדים. היה רצוי לעבור את השעתיים הקצרות בהן היינו יחד בשקט כמה
שאפשר.
אחרי מלחמת השחרור הח'ברה היו נוסעים לחולה לצוד ג'מוסים:
עזיבת הערבים מהאיזור השאירה אותו ריק מבעלים וטוענים לבעלות. הג'מוסים,
שרעו שם פרא, היו אמצעי משיכה לכל צייד חובב, כך גם חזירי בר שרעו בירק סביב
הנחל והבריכה הטבעית. יונים היו לעתים גם הן מגיעות לסיר הבישול של אמא, לא
ברור לי אם מהרפת של איילת או מהחולה. לעתים היה אבא מביא גוש בשר הביתה,
לאמא, שתבשל. ידעתי מהיכן זה הובא- מהחולה, מהג'מוסים הפראים שנותרו שם.
לאגם החולה הגענו לעתים, גם בשנים קודמות, עם אבא ואמא:
שנים קודם, בשנות הילדות המוקדמת עמדנו אמא, אבא, אחי הזעיר ואני על חוף
ימת החולה, שמבחינתי היתה גדולה לא פחות מהכנרת, מלפנינו המים הרדודים מלחכים
אבני נחל קטנות ולבנות ורפש, בצד גדלו קני סוף ושיחים למיניהם על גדת המים,
אמא הראתה לי הרחק הרחק, ואמרה: שם זה דרדרה.. מה זה דרדרה, אמא? התשובה היתה
סתומה: פעם היו שם (או שמא היה זה:) יש שם התישבות, מושבה. גרו שם יהודים.
יש שם שרידי בתים של אנשים שלנו.יהודים. ואיפה זה, אמא? שם רחוק, מאחורי
החולה. הסתכלתי לשם וראיתי בקושי את העבר השני של החולה, מפאת ריחוקו. השיחה
נשארה סתומה בעיני. מהי אותה דרדרה, קבוץ, כפר? והאם עוד יש שם ישוב, אנשים
ומבנים או חורבות מנסיון להתיישב שנעזב? מצד אחד, זה נראה מוזר כיוון שעד כמה
שידיעתי הקטנה השיגה הצד השני של החולה היה מקום ישיבה של הערבים. ראינו
ערבים בחיי היום יום, פה ושם. בנסיעות הנדירות, בכפרים עם החושות, הגדרות
מעצים וזרדים למניעת בריחת הבהמות; תמיד היה ריח של עשן מלווה את הכפרים הללו
ותמרת עשן דקיקה תימרה בהם מהטבון של הנשים האופות פיתות, ותמיד היו שם
תרנגולות מסתובבות ומקרקרות ליד החושה או האוהל, קטנות וצבעוניות יותר מאלו
מהקבוץ שגם לא הסתובבו חפשי מעולם; אפרוחים רצו אחרי אמם הדוגרת בשטח החצר;
כן היו תמיד ליד החושה או האוהל עזים שחורות, כבשים, לעתים תרנגולי הודו
קטנים, כלבים שפלי מבט, זנב ואזניים שהפחידו אותי היו מלווים בנביחות עזות את
כניסת האוטובוס או המשאית לטווח השליטה שלהם, רצים ונובחים בפראות מסביב
למכונית, מנתרים לעברנו, הנוסעים ונביחתם מלווה את האוטו עד צאתו מטווח
שמיעתם... היו שם נשים עטויות שחור וצעיף עוטף את ראשן ופניהן, נושאות משא
על ראשן-עצים לבעירה, ופעוטים כמעט עירומים, פעמים רבות עם נזלת שלא טרחו
לנגב, ונחיל זבובים צמוד אליה שלא טרחו לגרש, להפתעתי הרבה. ההם היו עולם אחר.
מאיים בצורה לא ברורה.
באוטובוס לטבריה היו עולות לא פעם נשים, עטורות בכפיה לבנה ורקומה בשוליה
ברקמת חרוזי-זכוכית זעירים וצבעוניים, לא פעם עם דגם מורכב למדי שבלט במיוחד
על רקע הכאפיה הלבנה, וזה מצא מאד חן בעיני. הרבה פעמים, עם סל ובו תרנגולת או
חבילה גדולה מבד, קשורה, היתה האשה מתיישבת ברחבות על המושב, בדים רבים
נפרשים על המושב משמלותיה השחורות ומצעיפה הלבן או השחור, וריח זר ומעורב, של
עשן,של צמחי בר- תבלינים: זעתר ומרווה עולה ממנה ומעוד צמחים שלא הכרתי,
וקרקור התרנגולת מהסל מלווה אותה.( תרנגולת או חבילת ביצים לא היתה חזון נפרץ
גם כמתנה לדוד התל-אביבי, מתנה בעת ביקור אחותו מהקבוץ, יותר מאוחר, בימי
הצנע. )
הכלבים שהיו מלווים את הרועים ואת מגורי הערבים היוו גורם מפחיד, גם בשל
הסיפור שרווח לגביהם, שהם נושאים כלבת. זו היתה אחת המחלות היותר מפחידות
ששמן הסתובב בסביבה. מחלה ש-כך סופר בין הילדים לבין עצמם-גורמת לבנאדם לנבוח
בעצמו כמו כלב, לחשוף שיניים כמוהו,להזיל ריר מהפה, לתקוף, ולבסוף למות...כדי
להינצל מכך היה צורך-ולפי השמועה שהסתובבה בינינו היה מי שזה קרה לו-לתת 14
זריקות מכאיבות, אחת כל יום, בבטן, סביב הטבור. וזה עוד בתנאי שהנשיכה שנושך
אותו אדם אותרה תוך זמן קצר. אם לא, אחד דינו למות...
זריקות היו אחד הנושאים המפחידים שמפעם לפעם לא יכולת להמלט ממנו. אני
זוכרת אותנו, פעוטים בני 3-4, עומדים בתור עם התחתונים הלבנים, בפעוטון, כולנו
בוכים והמטפלות סביב, וכל ילד בתורו קרב לד''ר רמיגולסקי שישב על כסא נמוך
בבגדים לבנים, בידו מזרק, (כנראה שהיה יקר המציאות שכן היה צורך להשתמש באותו
מזרק לכולם) ונר או מנורה קטנה (כנראה מנורת בונזן) ולה להבה על שולחן סמוך,
והוא מזריק לילד, אחר כך שם את המחט על באש, לחיטוי, ...ואחר כך הילד הבא. לא
זוכרת כמה זה כאב אבל זוכרת אותנו הקטנטנים עומדים ובוכים מהפחד מהאש, לפני
הזריקה.
מחלה אחרת שעדיין לא הודברה אז היתה הקדחת: בהיותי בת 11 הרגשתי לפתע
צמרמורות, בעורי היו כתמים אדומים וכחולים, כאב ראש וסחרחורת וחום גבוה.
כנראה נעקצתי על ידי יתוש הקדחת, ואני זוכרת אותי מבלה כל 3 שבועות כמה ימים
בחדרי החולים של המבוגרים, במיטה הלבנה, שותה כינין, מסתובבת חיוורת וחלושה,
עד שההתקף נסוג. וכשכבר חזרתי לכיתה ושיחקתי עם כל הילדים הייתי מרגישה לאחר
שבועיים, שוב חולשה, הרגשה לא טובה, החום עולה...שוב הקדחת חזרה. וכבר התרגלתי
לעובדה שהתחושה הנוראית הזו תשוב וחכיתי לה...הקדחת נעלמה סופית מגופי למיטב
זכרוני רק אחרי כ5-6 התקפים.
זכרון יותר מאוחר, אחת מחוויות הנעורים המוקדמות שלי מאגם החולה: אולי
בגיל11- 10: לקחו אותנו על סירה לשיוט בין קני הסוף, עופות המים, קרקור
הצפרדעים, העמק לתוך החולה. כיוון שכבר ידענו לשחות כמה מאתנו ובהם גם אני
קפצנו מדופן הסירה ושחינו לחוף שהיה במרחק מספר מאות מטרים-אז זה נראה לי
המון... שחיתי כל הדרך לחוף, בין קני הסוף המרחשים לא רחוק, המים
הכחולים-כהים, קולות בעלי החיים, הרוח הקלה, ולא פחדתי. ובאותו לילה, כיוון
שהיינו במחנה של תחילת הנעורים (אולי בני 11-12)ליד החולה, ישבנו תחת עצי
האיקליפטוס העצומים שצמחו על החוף, ושרנו שירים נוגים: היתה צעירה בכנרת;
דוגית שטה; הירדן משתפך ברון; וניה, למה עזבת אותי?...
לשחות -זאת למדנו בבריכת האגירה העגולה מבטון של אילת, לה שוליים גבוהים
מבטון, כמטר וחצי מעל פני המים שהיו עמוקים, בריכה שבה רק סולם צר אחד לאחיזה
ושום מעקה או אחיזה נוספת; בימי הקיץ החמים היו החברים באים להשיב את נפשם
בשחיה במים הצוננים. בכיתה ד' לגב של כל ילד הוצמד ברצועה שכרוכה סביב
גופו פח ריק וסגור ובו אוויר, וכך למדנו לשחות, עם המורה לספורט דוד, במשך
מספר שיעורים רב , שעל כך אני מודה לו עד היום.
באחת השבתות, עוד לפני לימדי השחיה, לקח אותי אבי לבריכה המאולתרת הזו,
על גבו, במים העמוקים. חבקתי את צווארו יותר מדי חזק כנראה, מהפחד. אבא שכמעט
נחנק מלפיתתי הנפחדת קרא לי לרפות קצת את אחיזתי, ואיכשהו נשמטתי מגבו והתחלתי
לפרפר במים העמוקים מאד באימה-הסולם הבודד היה רחוק ממני...מישהו מהשוחים
הבחין בילדה המבועתת ומפרפרת והביאני לחוף מבטחים, כלומר קרוב לסולם היחיד
שהיה בבריכת-האגירה: צר, מורכב מצנורות ברזל דקים, ובקושי הצלחתי להאחז בו כי
עוד כמה גברים בוגרים וחסונים נאחזו בו מכל הכיוונים להפוגה קלה מהשחיה...אבא
אפילו לא חש במתרחש ברגע הראשון.
אמא הראתה לי ממול, באחד הטיולים של שבת לכיוון הגבעות, גבעה אחת חומה
אפורה, מנוקדת באבני בזלת , ואמרה לי: פעם רצו להקים פה את אילת השחר, ולכאן
הגיעו ראשוני הקבוץ-כ10-12 חברה, ביניהם נערה או שתיים.פה הם הקימו את האוהלים
בהתחלה.
ולמה הם לא נשארו כאן?
אמא משכה בכתפיה.
הגבעה ההיא לא נראתה מושכת במיוחד; אף שלא היתה גבוהה, היא היתה קירחת
כמעט, ואפילו מאיימת קצת עם הצבעים הכהים שלה, ואני שמחתי שעברנו למקום
הנוכחי, עם הנחל ממש לרגלי גבעת הקבוץ.
ליד בית הקברות, הקברים הבודדים שם הפחידו אותי כל פעם ועוררו את סקרנותי:
מיהם האנשים שקבורים שם, תחת המצבות הלבנות מעופרות-חלודות, השקועות למחצה
באדמה, ההן? באחת הפעמים שעברנו הורתה לי אמא על אחד הקברים: פה קבור חבר שנסע
לראש פינה, נוהג בעגלה עם סוס להביא טנק מים לקבוץ. כשחזר עם המשא על העגלה
המיטלטלת, היה ליל סערה: גשם ירד, המים בוואדי גאו וטנק המים שהביא הכביד על
העגלה שחצתה את הואדי. העגלה התהפכה, שקעה בבוץ, והאיש נסחף במים הגואים,
השוצפים, החומים, וטבע.
הענין הזה העסיק אותי למדי כי בדמיוני ראיתי את המחזה המכאיב, והרי
עבורנו, הילדים, הקבוץ היה כל כך בטוח, יציב ועתיק כמעט כמו ששת ימי
בראשית-אף שלמעשה היה רק בן פחות מ20 שנה. וזה הפך את כל ההרפתקה הזו, של
הקבוץ, אפילו בעיני הילדה, למשהו הרבה פחות בטוח: אפילו אנשים מבוגרים אולי
אפילו ההורים(!) יכולים למות בו כך סתם.
מין לא היה נושא מושך במיוחד, בגילאי 5,6,7,8, אבל כאשר איתמר לקח אותנו
לרפת ולאורווה, בגיל 8 או קודם לכך, והראה לנו מה שעושה הפר לפרה-לאחר שהובילו
אותה אליו במבוי הצר שנועד במיוחד למטרה זו,'להרביע אותה'- כך אמר, (שכן ברגיל
הפר היה מופרד מהפרות-הנקבות,) ראינו בהשתאות את המחזה הדוחה למדי . אבל כאשר
ה'מדריך' הצעיר הזה שלנו אמר שזה בדיוק מה שההורים עושים, הטענה התקבלה במשיכת
כתף ואי אמון. מה פתאום, אמא ואבא שלי? בצורה הגסה הזו-אין צ'אנס. נדרשו עוד
לפחות 4 שנים ושיחות בין הילדות והילדים, רמיזות, רכילות על הילדות מהכיתה
שהתפתחו מוקדם, בגיל12 - ושאחת מהן הולכת עם אבי, החתיך של הנעורים, ומה הם
עושים, עד שהמידע הרלוונטי התחיל לחלחל: בקבוץ, שבו לא היו מספיק ילדים על
מנת לפתוח כיתה כל שנה, הרכיבו אחת רק כל שנתיים. כך שהיו יכולים להיות בכיתה
ילדים בני שש וילדות בנות 8. בעת שראשונות הבנות החלו להתפתח, היתה קבוצה די
גדולה שעדיין היתה שקועה במשחקי הילדות;
בכיתות היסוד הראשונות היינו עדיין מתקלחים -וגם ישנים בחדרים משותפים-
בנות ובנים ביחד-ואיני זוכרת שום ענין מיוחד שהיה למי מאתנו בכך. זה היה כך
תמיד. אבל בכיתה ג' ר. החלה פתאום להתפתח, שערות ערווה בודדות צמחו לה, כל
הילדים דיברו על הנושא, ואנחנו, הילדים, החלטנו בשיחה רצינית בינינו, שאנחנו
מתחילים ''להתבייש''. ושאנחנו רוצים להפריד בין מקלחת הבנים ומקלחת הבנות.
המטפלות לא התנגדו וגם שיתפו פעולה.
בימים הראשונים כך היה, עד שלאחר כשבוע, בעת שהייתי תחת זרם המים
המהבילים,(או אולי עדיין לא היו מים חמים אלא התקלחנו בקרים?) עם עוד כמה
זאטוטות עירומות, פרצו מתוך ארונות הבגדים כמה ילדים ובראשם יהודה, שהחליטו
להציץ לבנות...דלתות הארונות בחדר המקלחת נפרצו לפתע והבנים פרצו משם בריצה
לכיוון דלת היציאה. מה הם הספיקו לראות, אם בכלל היה משהו מעניין, אני לא
יודעת. לצריחותינו הרמות הם ברחו מדלת המקלחת החוצה...צחוק וצריחות ליוו אותם
במרוצתם...
הואדיות שהכרנו בילדותנו היו ואדיות עם כמות מים קטנה יחסית-ואדי חינדאג'
שהיינו מטיילים אליו עם המטפלות מרחק מעל קילומטר מהמשק והוא רחב יחסית ואיני
בטוחה אם היו בו במים בכלל בקיץ, והואדי למרגלות הקבוץ שזרמו בו מעט מים כל
ימות השנה, לשחות שם לבטח אי אפשר היה. מעין מלחה צלול המים עם הבריכה הטבעית
היפהפיה, הגדולה, העגולה, השקופה עד עומק של מעל 2 מטר והמוקפת בירק, טחנת-קמח
ודקל, ובה מים קרים כקרח, היתה חלום צונן וירוק, ממש כמו באלף לילה ולילה;
לאחר מלחמת השחרור הפך המקום לשלנו, של ישראל. אפילו מטמון מטבעות נמצא בו;
הוא היה מרוחק מספר קילומטרים צפונה מקבוץ איילת השחר. לאחר מלחמת השחרור,
הפך ליעד שכל החיילים, צעירי הקבוץ ואחרים מכל האיזור באו אליו בקיץ לטבילה
צוננת. מדריכינו, שהעבירו לנו הילדים גילאי 11,12,10 פעולות, משחקים ואפילו
מחנה בין האקליפטוסים כולל שינה בשטח, לקחו אותנו מפעם לפעם. לרחוץ במקום
הנכסף. ואילו הבנות הגדולות מהכיתה בנות ה-13,14, היו כבר עוצרות טרמפים
ונוסעות לשם בלווית החיילים, ומלוות בהתלחשויות, רכילות וסקרנות ילדותית: מה
להן ולהם? בגיל 12, בכיתה ו', כבר היו דיבורים ולחשושים רווחים בין הילדים,
כאש בשדה קוצים. הילדה הכי בוגרת מהכיתה הולכת עם ההוא מכיתה ח'...לא, הוא חבר
של הזו מהכיתה שלו....(מה זה חבר? מה הם עושים, כשחברים?) הבנות מהכיתות
מעלינו היו לפתע כל כך רחוקות ותחושה של עולם חדש וסתום, החלה לחדור לחיי
הילדים שהיינו-המודעות להוויה של עולם שונה ומאיים למדי שקשור לסודות, לעולם
המבוגרים המסובך, שבינו לבינה. אלא שזה היה עוד כל כך ערטילאי, לבד מהגדולות
בילדות שבכיתה, שהיו לפתע מלחששות עם בנות הכיתה שמעליהן, והיו מלאות סודות,
מרוחקות, שבויות כבר בעולם חוויות שונה וזר, ושוב לא היו שייכות להווי הילדי
שעדיין היינו רובנו שקועים בו עמוק..
(מאז נאספו המים לצנורות ומהנקודה הצוננת, הטבעית והיפהפיה ההיא לא שרד
דבר, מלבד קני סוף לכל מלוא העין. וכאשר אני עוברת באיזור אני מחפשת בעיני את
הבריכה הצלולה והיפהפיה של ילדותי והיא איננה...היא יבשה. רק קני סוף גדולים
ופראים גדלים שם לכל מלוא העין.
המטמון שנמצא ליד המעין ובו מטבעות רבים-מעל 40, חלקם מזהב, התפזר בין
מוצאיו וסתם אנשים. גם לבית הורי הגיעו מספר מטבעות נחושת ירוקות שעליהן
דמויות מלכים רומיים ואותיות לטיניות מחוקות למחצה, אכולות על ידי החלודה. הן
הסתובבו בבית עד שנעלמו-חלקן חולקו בין חבריה בני ה5 של אחותי הקטנה, וכמוהן
גם הבולים של פלשתינה שהיו בבית ושהיום היו בטח שווים הון תועפות. אלו היו
שנים ראשונות, הארכיאולוגיה וההסטוריה לא היו מפותחות, וכך גם המודעות לערך
של המטמון ושל אוספי הבולים;.כך גם ההגדות היפות של פסח שהיו מצוירות לא פעם
שנה שנה בידי האמנים הקבוציים, בכל קבוץ על פי דרכו והטכסטים המועדפים באותו
קבוץ. היום הן שוות הון תועפות, אך רובן לא השתמרו. כך גם ההגדות שההסתובבו
בביתנו.)
לאחר המלחמה, בהמשך הדרך צפונה מאילת, בין קוצים ודרדרים, לצד ההר משמאל
לכביש, הוקמו יום אחד מספר אהלים בלב עשביית הבר ובלב הלא-כלום. זו היתה
תחילתו של הישוב שייקרא בשם קרית שמונה.
ההורים היו כולם מעורבים בעניני הקמת המדינה במודעות גדולה ומעורבות במה
שקורה. אמי ואבי היו קשרים של ההגנה. היתה חברות עם החבר'ה מהפלמ''ח ו
אנשי-ההגנה, גפירים, נוטרים, שאילת השחר היתה מקום מושבם של חלק מהם; כך שלא
היה זמן לשים לב ללבוש; הביגוד היה בד''כ בצבע חקי, עם מכנסי זלמן קצרים בקיץ
וארוכים בחורף. בגדי הילדים היו בהתאם. מכנסיים קצרים היו לבושנו הרגיל, בקיץ;
הבנות- עם גומי במפסעה.
החצאית הראשונה שלי נתפרה כשהייתי בגיל 10-זה היה אירוע מכונן: כל הבנות
נשלחו למחסן לקחת מידה לחצאית. התופרות הראו לנו,כשהן עומדות בין המכונות,
השולחנות, המגהצים ושולחנות הגיהוץ המחופים סדין והגדולים, את הבדים שמהם נבחר
את הצבע לפי טעמנו. המבחר היה רק 2 סוגי בדים: משבצות קטנטנות כחול לבן או
אדום לבן. והבד העדין-משי.כיוון שקודמותי רצו כולן את המשבצות האדומות לבנות
לא נותרה לי ברירה אלא לקחת את הכחול לבן... זו היתה חצאית מכווצת במותן
וקצרה. לראשונה בחיי בחרתי לי בד ותפרו בגד במיוחד עבורי.
מלחמת השחרור תפסה את הקבוץ בלי הגנה. אני זוכרת את הגיוסים למלא את שקי
החול שנועדו להגן על החפירות-פשוט חפירות באדמה, מתפתלות מעט, שבהן ישבו
האנשים בשולי הקבוץ ימים ולילות. כן נבנו מספר מקלטים רעועים-כיסוי פח מגולוון
ועליו שקים ממולאים אדמה כדי לבלום את החבטה או הפיצוץ, אם יגיע; הכניסה
לבונקר נמוכה וצרה, עם מדרגות מדופנות בעץ בקושי, צרות ורעועות, המקלט עצמו
ליד הכיתה שלנו -מין כוך מארך , פח ועץ, ולשני צדדיו ספסלי עץ ברוחב אולי
25-30 ס'' מ, שלפחות לילה אחד-לא זוכרת כמה-שכבנו מקופלים, פני האחד בקיפול
רגליו של השני כלומר למעשה מול ישבנו=פשוט לא היה מקום לשכב שם, והיו לילות
שלמים שנאלצנו לישון כך. על קצה הבונקר של אחי בן ה 4 נפלה פצצה, וחציו,
שנתמך בקורות עץ ומטות ברזל, קרס ואדמה ושקי-חול נפלו לתוכו, המזל היה שבאותו
צד לא היו ילדים באותו רגע.
ילדים בני 14 כבר שימשו כקשרים בין החפירות של הלוחמים מגיני הקבוץ, וילדה
קשרית כזו, בשם אלפא, אדומת שיער, נהרגה במשימתה, זו היתה טראומה בקבוץ ומה
שאולי זרז את הוצאתנו -הילדים-למקום מבטחים.
הוחלט שהילדים יועברו למקום חליפי, בגלל הסכנה לשלומם, וגם נשים בהריון
כגון אמי, וכמובן יתלוו אלינו המטפלות שלנו; וכך, ב'הפוגה' המפורסמת בלחימה,
באישון לילה הועלינו על מכוניות-אף איני זוכרת אם היו אלה משאיות או אוטובוסים
משוריינים, ונסענו בדממה לטבריה;
נחתנו שם בלילה בביה''ס כי''ח (אליאנס). מול הכנרת, על הגבעה. נתנו לנו
מזרונים שהונחו על הרצפה בכיתה ריקה מכסאות, ספסלים וילדים-אולי זה היה החופש
הגדול-זה עתיד היה להיות מקום מגורנו לחדשיים הקרובים. אנחנו ושתי המטפלות
הצמודות שלנו שבאו אתנו. נשים אחרות נשארו עם הלוחמים באילת-השחר.
זו היתה חוויה חדשה: לחיות קרוב לעיר, הנוף המרהיב של הכנרת, לרגלי הגבעה
שעליה היה ביה''ס מקבל את פנינן כל בוקר... והכנרת, רחבה ומוארת,
הייתי בת 9.
אי אפשר לומר שזה היה נורא ביותר-זו היתה בהחלט חוויה נחמדה, על אף הקושי
שבכך. בלילות ישנו על מזרונים; לפני השינה היתה המטפלת מקריאה לנו סיפורים,
בעודנו שוכבים איש על מזרונו, בכיתה ריקה מילדים, בה שוכננו, את 'חוט הלב',
בהמשכים, סיפורים ואגדות של מכס נורדאו. בימים למדנו קצת, טיילנו, אכלנו
גלידה-מעדן נדיר וכמעט לא מוכר, או שתינו גזוז, שם אכלתי לראשונה לחם לבן עם
חמאה-דבר שכלל לא הכרתי מקודם. שם גם פגשתי את דודי ניצול השואה, הפרטיזן.
אני זוכרת איך דודי הופיע בחיי, בעת מלחמת השחרור.
אף שרוב חברות הקבוץ נשארו בקבוץ גם בעת הקרבות, אמא עברה עקב הריונה
לטבריה. אני לא זוכרת בדיוק אם התגוררה אתנו בבי''ס אליאנס אך הייתי רואה
אותה מפעם לפעם: שתינו היינו פליטות, שהוצאו מהקשרן...
יום אחד, טיילנו אני ושאר הילדים, בני 9 או 10.עם המטפלות בשעות הבוקר, כמו
הרבה בקרים אחרים - חוזרים מסבוב ברחובות טבריה, חצינו גשר כרגיל, בכיוון
ביה''ס אליאנס שם גרנו. איש שחרחר, לא גבוה,לא מוכר, בעל עיניים בוערות ניגש
אלי על הגשר ושאל אותי: את הבת של ב.? עניתי: כן. האיש הזר לפת את מתני, הרים
אותי על כפיו, לופת אותי, מחבק אותי מבוהלת: איש עם עיניים שחורות, מוזר,שלא
הכרתי, ספק צוחק בהתרגשות עצומה, ספק בוכה. מישהו קרא לאמא שלי מבפנים. כשראו
זה את זו, הוא תפס את אמי, אשה בהריון והרימה מעלה כאילו היתה נוצה, בחיבוק
עצום ושניהם פרצו בבכי נורא. - מעולם לא ראיתי כך את אמא, כל כך נסחפת, כל
כך נסערת. הדוד הזה, צעיר האחים לבית אמי לא הוזכר כמעט מעולם בבית. הוא לא
היה חלק מחיי היומיום; החיים שם, בעיירה, היו בספירה אחרת ורחוקה.
זה הדוד שלך, אח של אמא, אמר לי מי שאמר על האיש שהופיע יש מאין בחיי...
אמא בכתה; השניים כבר לא האמינו שעוד יפגשו; המלחמה האיומה הפרידה ביניהם; זה
היה נס לראות אח יהודי ששרד את המלחמה באירופה. בגלל הנסיבות, האימה,
ההשמדה...; קשר המכתבים לאירופה היה די נדיר במשך שנות התוהו ובוהו ההן.)
(אמא עזבה את רוסיה שנים קודם, אחרי הכשרה, כדי לבוא להגשים בקיבוץ ואילו
אחיה, דודי, היה אז ילד די קטן. כשהגרמנים נכנסו לעיירה; ההורים נשחטו יחד עם
כל מי שנשאר בעיירה; איש לא שרד בעיירה מכל המשפחה הגדולה. הוא עצמו היה אז
בסיביר והטלטל למקומות לא צפויים: בין השאר היה פרטיזן, פעיל בבריחה מאירופה
אחרי המלחמה; אחרי הפגישה הראשונה הזו הייתי רואה אותו לעתים מזומנות.
היינו מטיילים יחד עם הילדה, אמי והדוד החדש הזה שצץ משומקום, משוטטים בטבריה,
קונים לי גלידה, והתרגלתי לאיש המוזר, הפראי, בהדרגה.
דודי השלים לאמא קצת פערי מידע : כשנה וחצי בשנות סוף המלחמה ועד שהופיע פה
פתאום - לא שמענו ממנו דבר ורק החבילות שנשלחו מפלשתינה דרך הצלב האדום אליו,
לאיזו כתובת עלומה באירופה , ו ל א הוחזרו, אישרו לאמא שהוא בין החיים.
(חבילות שהנמען נפטר היו מוחזרות לשולח.)
יום אחד, לפנות ערב, ישבנו עם המטפלת האהובה שלנו-כמדומתני שהיתה זו צינה -על
צלע ההר,בצל עץ גדול, משקיפים על הכנרת הכחולה. היא למדה אותנו במחווה נדיר את
השיר: בערבות הנגב. השיר היה שיר של מבוגרים, אבל היינו כל כך מחוברים אליו,
שהרי היינו בלב המלחמה, ופגזים נפלו גם עלינו, והרוגים היו יום יום, גם מחברי
הקבוץ, וגם מהלוחמים מהחברים של אמא ואבא...השיר בעצבותו דיבר על מישהו שהיה
חלק מחיינו, לוחם צעיר שמוכן להקריב את חייו עבור המדינה שרק זה קמה, כמוהו גם
הורינו וכל אחד ואחד בקבוץ...
יותר מאוחר הועברנו, אנו ילדי איילת, וגם הנשים ההרות כגון אמי, לחיפה,
לבית ערבי ריק, גדול, גבה תקרה שבנויה בקשתות, מקושת חלונות. -באילת לא היה
שום דבר דומה לזה בהדרו: החלונות גבוהים, ארוכים, התקרה מצוירת ומעוטרת
בקישוטים צבעוניים ובה נברשת יפהפיה מזכוכית, הרבה חדרים גדולים; כפי הנראה
של אפנדי ערבי ש-כך נאמר לי אחרי שנים רבות, דוקא היה ידיד של היהודים והבית
שהיה ריק נמסר זמנית לשימוש הקבוצה של ילדים ומטפלות שפונו בגלל המלחמה
מאיילת-אנחנו. הבית שכן ברחוב מאדר.
היו לילות רבים בהם קטעה אזעקה את שנתנו ונאלצנו לרדת, בפיג'מות, יחפים,
מפהקים, מוחים את קורי השינה מעינינו, למרתף הבית, עקב גיחה של מטוסי אויב.
מלמעלה, מרחבי העיר, נשמעו בומים, ואזעקה ארוכה ומעיקה הדהדה באוויר. לעתים
שמענו פיצוצים. אני זוכרת כמה היה לי קשה לקום מהשינה, ילדה בת 9, באמצע
הלילה, ולרדת עם כולם למקלט, בו ישבתי עם כל הילדים, העיניים נעצמות והגוף
צונח מתנוחת הישיבה הכפויה באמצע הלילה, הגוף שדרש את השינה הדרושה לו..
אהבתי את חיפה הירוקה, עיר גדולה לאלוהים, עם הים הכחול המשתרע ומנצנץ
למרגלותיה, ההרים המכוסים בצמחיה עבותה וסבוכה כג'ונגל מסביבה, רחובותיה
המפותלים, היפים, בתי-אבן ובתי-קומות, הפנורמה שנפרשה ממעלה ההר כלפי מטה,
הגנים היפים המפוזרים בה וביניהם הגן הבהאיי שנכנסנו פעם אחת לבקר בו, כל
ילדי הכיתה הגולים;
הגן נראה לי כמו פלא מאלף לילה ולילה, מרהיב עין ביופיו, עם שבילי האבנים
הקטנטנות הלבנות, שחורות או אדומות, העצים המטופחים וגזומים והשושנים שגדלו
בגינות קטנות סימטריות, גן מגוון להפליא, השערים עם פיתוחי מתכת ירוקים זהובים
יפהפיים, וטווסי מתכת נהדרים מפוזרים בין גניו כמו גם כדים או כלי חרס על כן,
פה ושם. וכן גם המקדש שבלבו בו ביקרנו. מעולם לא ראיתי גן יפה כמותו לפני כן.
הוא היה התגשמות הפנטזיות מספורי אלף לילה ולילה, שהכרנו: המרבד המעופף, סינבד
המלח, אלדין ומנורת הקסמים, במקום קסום מעין זה לבטח חיו את חייהם.
|
בתגובה לשאלה של
מה קדם למה -
התרנגולת או
הביצה - מה זה
משנה? ממילא
שנייהם מסיימים
את חייהם
בצלחת.
פילוסופיה בגרוש
מאת בננה
במצוקה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.