אני מתחיל לשאול את עצמי אם נכנסתי לאתר הנכון. אנשים מתים
כאן. ממורמרים, מלאי שנאה, כועסים, עצובים, יבשים... רציניים.

על פניו נראה שהם יודעים ליצור, הם מקפידים על כללי תחביר,
דיקדוק, ניקוד, פיוט... אבל כל כך הרבה מזה מרגיש כאילו הוא
רדוד. הכוונה לרגש. הם כותבים מתרעומת, וכאב, ועייפות. לא כדי
לשמח. לעצמם. מתוך עצמם ולא כדי להאיר לאחרים. לשמח מישהו. ממש
לעשות לאחרים את היום... לדאוג שמישהו ישן בעליצות הלילה טוב.
אני אגיב אבל הם יתרעמו מתוך שנאתי אליהם. נראה שאני החלק
הגדול יותר ואני מבקש לתת אהבה לאנשים שלא מסוגלים לתת אותה...
הם יבשים כמו חיות מדבר פשוטות במקרה הטוב ובמקרה הרע הם יהיו
עויינים כלפי עד שלא יבינו שהם נופלים יחד איתי ועם כל האחרים
לבור שהם כרו... אף אחד לא מחפש תמיד לחוש אהבה? כולם נכנעו?
אינם מאמינים שזה הטבע שלהם ולא יוכלו ומחפשים כבוד ושיפרגנו
להם? הם לא רוצים באמת לכוון לעשות למישהו את היום? ממש?

אני מתחיל לחשוב שנכנסתי לאתר הלא מתאים... אולי באמת כדאי לי
לסגור את הדף יוצר שלי. רובו מלא בזבל אישי ומוסתר ובוסרי
לעומת מה שאני יוצר עכשיו.

אדם יכול לכעוס ולקנא בי ולרשום לי: "זבל. זה באמת לא משהו".
אני לא נעלב... למעשה, מעליב אותי יותר העובדה שהוא אטום כל כך
ולא יכול לראות את הקסם הסנטימטלי ביצירות שלי. זה כל כך לא
ממשי עבורו כל מה שאגיד לו כשאני קובר אותו בהטחות האשמה שלי
ויורד עליו כי אני עושה לו דווקא ואומר שהיצירות שלו זבל ושלי
לא.

מה שמטורף כאן הוא שלקחתי השראה מיוצרים אחרים ושיכתבתי את
היצירות שלהם מחדש ואנשים במופגן יחזירו לי כגמולי ויגידו שזה
זבל גמור... אף אחד לא ינסה לעמוד על כך שזה גאוני. עבר עיבוד
לאחר תובנה גדולה.

אנשים מפחדים ממני. לא רוצים אפילו להתקרב להגיב פן אשרוף את
ליבם ואכאיב להם ואפצע אותם בלשוני החדה ואוכיח אותם.

אף אחד לא יעמוד באש ויווכח שזה גאוני.
עשוי מלאכת מחשבת ולא פושר כל כך כמו הכוונה של האחרים... אני
יודע שאני לא כמוהם. אני יודע את זה.

הם לא מנסים אפילו... הם כן, אבל הזעם והשנאה וההתעלמות
המופגנת מהיצירות שלי. לא לתת שום תובנה ולהבין משהו... לעורר
במישהו השראה ולהצית את ליבו. יתעלם במופגן ויגיד שזה חרא.

כן. זה חרא. זה מחריד. אבל אתה מסוגל באמת להבין? להגיד?
להסביר בדיאלוג שלם מכעס ועד התלהבות אמיתית? למה אני לא רואה
את זה? למה אני כה לבד?

אני יודע לקרוא לפי הרושם מה בלב האדם. קשה לי לפרגן להם על
הכניעה הזו... אני לא מפרגן. הם כשלו, הם לא מנסים... אין
לעולם שום היכל או אתר בכל העולם הזה שאוכל לארח בו את היצירות
האלו שאני יודע בדיוק את הכוונה והפואנטה.

אני לא נעלב שנכשלתי. אני נעלב מזה שהאדם אטום וטיפש כל כך לא
להבין. ואתם כולכם גולמיים כל כך לעומתי. אל תקראו לי יותר
בשם. אני יוצא כחץ מן השאול אלי שמיים אפלים של החלל ואתם
מחזירים אותי לתוך פי המלכודת חזרה תמיד בתוכחה זו או אחרת ..