|
במקום הכי נמוך בעולם יש אוהל קטן על החוף ובו ישנים עכשיו
שלושה אנשים.
בחורה, גבר, ועוד בחור אחד.
|
כעבור מספר דקות, שוב נמצאתי לבדי; בצד אחד משבילי היער, עמדתי
והקאתי. שני שפנים חצו במרוצה את השביל ונעלמו בין השיחים.
שאגה רחוקה של לביאה מיוחמת עלתה מרחוק אל השמיים. ואני הקאתי.
|
כולנו מאוחדים באמונה אחת.
אל אחד קנא
שהוא שלנו.
אנחנו
|
אני כותב את השירים כשם שהנוהג בלילה
נאחז בכביש
דרך סימוני הצד
|
הישראליות הישנה של שנות השישים מחייכת, מבטיחה לי משפחה,
ילדים, מתחת שמשיה על חוף הים בבגד-ים ישן ביד רועדת חופר לי
בור בחול ולא זוכר
|
עט מוזהב מתגלגל על השולחן.
סכין הגיליוטינה משייף את האויר.
|
מתקן כליאה מבשר ודם
הנפש פורחת מגוף האדם
ותולעים זוחלים אל תוך הכלוב
על הארץ נופל עוד תפוח רקוב
|
רגעים הם פצעים בזמן.
מקרים בסלע.
חבויים בסבך
מעין אדם.
|
הכחולים-הסגולים של רחוב בצלאל:
תריסים סגורים בין ערביים
גם הם יכולים לגלות
חיוך מאושר.
|
העיניים
מסיעות את הירח
אל מעבר לבניין
אשר סוגר על השמים
|
העולם שלי הוא עולם השדים
והרוחות הקטנות שלוחשות לך בלילה
שעוד נכון לך עתיד מזהיר
אי-שם בשמי הלילה
הכחולים כמו בסרט ילדים
|
נדמה לי שג'ק קרואק - סופר דור הביטניקים וממבשרי דור ההיפים
שבא בעקבותיו - היטיב לבטא בספרו "בדרכים" לא רק את הקול
המורד, אלא בד בבד (וביתר שאת) גם את הפיכחון, האירוניה העצמית
והייאוש הנלווים אליו
|
|
|
נסו לשים את
עצמכם בנעליים
שלי. אבל שימו
קודם טלק.
אחת לא אוהבת
דביקות. |
|
